גלגולו של רומן גרפי לבמה – ראיון עם יוצרי ההצגה ‘יחזקאל’

מאת בועז טרינקר

“מה זו הקופסא שאת סוחבת איתך כל הזמן?”, “זו מסכת גז. אתה בטח מתלוצץ… עיראק, טילים… אתה מודע לזה שיש מלחמה?”. “מלחמה… לא הייתי קורא לזה מלחמה”.

painting1גיבור הסיפור הוא יחזקאל, בן דמותו הבדוי של אבא קובנר, אביו של המחבר. אנו פוגשים בו בערוב ימיו בין האזעקות ונפילות הסקאדים בתקופת מלחמת המפרץ, כשלחייו נכנסת נעמה, פיזיותרפיסטית צעירה. אט אט מתגולל בפנינו סיפור יחסיו המורכבים עם בנו ונכדו, ועברו ששב אליו כזכרונות מתפקידו במרד גטו וילנה.

ליצירת ההצגה נדרשו כל היוצרים למצוא פתרונות לא-שגרתיים לריבוי הרבדים והאמצעים – ציורים, וידאו, שירים, מוסיקה, תפאורה, משחק. התפאורה של סבטלנה ברגר חוצה את הבמה עם גל דפים נידפים ברוח, קפואים בזמן, שיריו של אבא קובנר. הם משמשים כמצע להקרנות הציורים מתוך הרומן הגרפי של הבן מיכאל. אבי בנימין מלחין מוסיקה עבור השירים, ואמן הוידאו יואב כהן יחד עם שותפו אדם לבינסון מתזמרים את הקרנות הוידאו.

מהפכה בחדר החזרות

roni_ninioרוני ניניו, במאי ההצגהעל המורכבות שבהרכבת ההצגה מספרים הבמאי רוני ניניו ואמן הוידאו יואב כהן. “למעשה אנחנו עושים את הכל אחרת”, אומר רוני, “בעוד שבהצגה רגילה רוב האמצעים הטכניים כמו תפאורה, תאורה ווידאו נכנסים רק בשבוע האחרון של החזרות של החזרות המתקיימות על במת התיאטרון המכונה סל”ח (סגור לרגל חזרות), כאן הדומיננטיות שלהם ביצירה מצריכה מהפכה בתהליך החזרות. אנחנו עושים סל”חצ’יקים קטנים בחדר החזרות כל שבוע. התיאטרון העמיד לרשותנו מערך טכני מורכב שמאפשר לנו את הגמישות ביצירת שינויים בצורה פשוטה ומהירה יחסית תוך כדי העבודה, מרגע לרגע”.

החזרות יוצאות הדופן כוללות עבודה פרטנית של רוני מול יואב ואדם בה הם בוחרים עבור כל סצינה אילו תמונות ישמשו מהרומן, כיצד יתחלפו. לאחר מכן בנוכחות השחקנים הבמאי עושה עבודה כפולה. “אני תמיד אומר שבהצגה הזו יש שישה שחקנים”, מספר רוני, “השחקן השישי הוא הוידאו, ואני חייב לעבוד איתו בדיוק כמו עם כל שחקן אחר. כמו שאני יכול להגיד לשחקן ‘בוא נוריד את הרפליקה הזו’ או ‘תגיד את הרפליקה הזו בצורה אחרת לגמרי’ כי אני בוחר לתת לרפליקה פעולה משחקית אחרת, אני חייב להיות מסוגל להגיד את זה גם לתמונות – ‘אני רוצה שתישארי, שלא תזוזי’ או ‘אני רוצה שתעשי את זה בצורה אחרת'”.

yoav_cohenלידתו של הפרוייקט היא במפגש בין מיכאל קובנר ליואב כהן. “הפגישות עם מיכאל היו מרתקות”, מספר יואב שהוא עצמו בעל ניסיון רב בקולנוע וביצירת וידאו לבמה, “לשמוע מהפרספקטיבה של צייר איך הוא מתרגם לשפה שלו את מה שאני מכיר מהקולנוע – לונג שוט, אסטבלישינג שוט, ליצור חלל – ומספר כך את הסיפור שלו באמצעים גרפיים. אני מסתכל על העבודה שלו בספר ורואה מבט של צלם שיודע לספר סיפורים בגדלי פריימים, זוויות, ולפעמים רואים צייר שבכלל לא מתחשב בכל הדברים האלה ועושה משהו אחר לגמרי כדי לספר את הסיפור כמו שהוא רואה אותו”.

הצעד הראשון המשותף שלהם היה ליצור רצפי וידאו קצרים בני כמה דקות מתוך ציורים נבחרים מהספר, עם קצת מוסיקה, בלי כל קריינות ולהראות אותם לרוני ניניו ומיקי גורביץ’, המנהל האמנותי של תיאטרון החאן. “הסרטונים פתחו שאלות לגבי איך ליצור את החיבור עם הבמה”, מספר יואב “איך לא ליצור כפילות, מה קצב חילוף התמונות האפשרי, מתי זה מתחיל להיות עודף, מתי זה מוסיף, כמה סוגי אינטראקציות שונים אנחנו יכולים למצוא בין המתרחש על הבמה למתרחש בהקרנות. התחלנו עם שלושה משטחי הקרנה על הבמה וכרגע אנחנו נותרים עם שניים. אני ורוני חלטנו שצריך כל הזמן לייצר דינמיות בין האפשרויות השונות, כל פעם הוידאו והמשחק תומכים אחד בשני בצורה אחרת”.

painting4סיפור המסופר דרך ציורים ברומן גרפי צריך לעבור תהליך עיבוד כדי להתאים לבמה, והשלב הבא היה עבודתו של רוני כמעבד של הטקסט. “בעיבוד לבמה עשיתי לא מעט כתיבה”, הוא מספר, “בספר הציורים משלימים את הטקסט, והעובדה שיש ציורים יוצרת מצב שישנן סצינות שאם מלכתחילה היו נכתבות לבמה היו ודאי גם מקבלות טקסט ארוך יותר. בגלל שהסצינות עובדות ביחד עם התמונות הן קולנועיות יותר באופיין. סצינות קולנועיות הן בדרך כלל 1-3 דקות כל אחת, הן קצרות ורבות. אם מישהו היה קורא את הטקסט הנקי כמחזה היו אומרים עליו שזה מחזה מאוד קולנועי. העיבוד לבמה מאוד קריטי והשתדלתי להפוך את הסצינות לבעלות משמעות של פעולה דרמטית. עבור רוב הסצינות, גם אם חלילה תהיה הפסקת חשמל בתיאטרון ונצטרך להציג לאור נרות ובלי ההקרנות, הסצינה תעבוד. אחרת, אבל תעבוד”.

הבמה כפריים קולנועי

נסיונו של ניניו כבמאי קולנוע וטלויזיה בא לידי ביטוי בשיתוף הפעולה הפורה עם יואב אך גם בגישה שלו אל העמדת השחקנים, “גם כשאני מביים תיאטרון ‘נטו’, אני מסתכל על הפריים שנוצר על הבמה ומעמיד מיזנסצינות קצת אחרות מאשר אם לא הייתי מתעסק בקולנוע. למשל ההצגה ‘הנון של ראש העיר ירושלים’ נפתחת במשרדו של ראש העיר כאשר שולחנו ניצב בפינת הבמה והוא ישוב מאחוריו עם הפנים לקהל. שתי סצינות לאחר מכן הפכתי את הבמה, כשהשולחן ניצב בפינה הנגדית, הוא ישוב עם גבו לקהל ואנחנו רואים את אותו מקום ואותן הדמויות מזווית אחרת לגמרי, מעבר לכתפו. זו שפה קולנועית”. יואב מוסיף מנקודת מבט עיצובית, “שימוש בוידאו זה גם כמו שימוש באור, לעתים כמו פנס שמייצר רגע חם יותר, עם הגדלות של פרטים קטנים שנוכחות ומשפיעות מאוד על האווירה על הבמה. תפאורה לרגע”.

יותר ויותר אנו פוגשים במסכי ההקרנה על במות התיאטרונים, בשימושים הולכים ומשתכללים. את הטריטוריה שהייתה שייכת פעם לשחקן הוא חולק עתה עם אמצעים טכנולוגיים הבאים עימו בדיאלוג. “צריך לקחת את שפת התיאטרון ולנער אותה”, קובע הבמאי הותיק, “התיאטרון שאנו רואים כאן בדרך כלל הוא אותו אחד שנעשה פה לפני 50 שנה, יש סטגנציה נוראית של האמנות, בגלל שיטות המנויים והתקציבים וכל הסיבות הידועות כבר. אולי התיאטרונים היחידים שמנסים לפרוץ את הגבולות האלה הם ‘החאן’ ו-‘גשר’. בידור להמונים הוא לגיטימי ומצוין וגם אני עוסק בו, אבל אמנות התיאטרון היא אליטיסטית, ולשם מכוונת היצירה. ההצגה הזו בנויה לתקופת ריצה מוגבלת, לקהל צופים אינטיליגנטי. הלוואי ותיאטרונים אחרים היו מאמצים גם את סוג החשיבה הזה שקיים באירופה. הם עושים הצגות לפרק זמן מסויים, זה נגמר והם עוברים הלאה. יש מקום אצלנו להרבה יותר העזות כאלה. הקהל הוא הרבה יותר אינטליגנטי ממה שאנחנו חושבים, ואם ניתן לו יותר דברים כאלה הוא בעצמו יבוא ויבקש את החוויות החדשות האלה”.

פוסט שואה

painting3הרבדים ההיסטוריים והאוטוביוגרפיים של סיפור משפחתו של קובנר עוברים מספר שלבים של עיבוד אמנותי בדרך אל הבמה, החל בסיפור העלילה הבדוי, דרך סגנון הציור של מיכאל קובנר וכלה בביטוי הבימתי שממציא לכל אלה צוות ההצגה. “אנחנו מאוד משתדלים למנוע מצב של אילוסטרציה אלא שהסיפורים יוסיפו רובד סיפורי או דרמטי למה שקורה על הבמה”, מסביר רוני, “מלבד אי אילו אלמנטים קטנים בלבוש, השחקנים לא יהיו מאופרים ודומים לדמויות שבציורים. מיכאל קובנר עצמו עשה מהלך גאוני של הרחקה אמנותית בכך שבחר לתאר את הסצינות העוסקות בהסגרתו של מפקד הגטו באמצעות אנשי לגו. למה אנשי לגו? כי הוא צריך לתקשר עם נכדו בן ה-8, לספר לו סיפור נורא, דרך משחק קוביות. כבר שם הוא פתח פתח מאוד משמעותי לביטוי האמנותי האפשרי של הסיפור הזה”.

“זו לא הצגה על השואה”, הוא עונה בנחרצות כשנשאלת השאלה המתבקשת לגבי העיסוק בחומרים המיתולוגיים האלה המבוססים על סיפור אמיתי. “זה סיפור על בנאדם בן ימינו, חי-מת שבעברו אירועים טראומטיים ואיתם הוא מתמודד ביחסים הבין-אישיים שלו עם הסובבים אותו. האירועים ההם אכן התרחשו בשואה, אבל ההצגה היא לא על מה שקרה בגטו וילנה, אלא על איך בנאדם היום מסוגל לפרק חוויה שכזו ולהגיע לסוף חייו עם קצת חסד ונחמה. זה לא מחזה דוקומנטרי או היסטורי. זה סיפור אנושי, ואנחנו נזהרים כמו מאש שזה לא יהיה ‘מופע אור קולי ליום השואה’ אלא הצגה מרגשת, קומית לרגעים, חוויתית, הזדהותית – כל הדברים המצופים מיצירה קולנועית או תיאטרלית”.