משא ומתן מתוחכם, כתוב בצורה פיוטית

אבישי מילשטיין, במאי ההצגה

השחקנים ניר רון ואריאל וולף, מתוך החזרות

השחקנים ניר רון ונמרוד ברגמן, מתוך החזרות

ראיון עם אבישי מילשטיין, במאי “פילוקטטס“. מראיין: בועז טרינקר

היכן ממוקם המחזה הזה על רצף הכתיבה של היינר מולר?

זה אחד המחזות הראשונים שמולר כתב, בערך ב-1964. המחזה נכתב כתגובה לנידויו מהמפלגה הקומוניסטית. המחזה הקודם שלו לא מצא חן בעיני צמרת המפלגה, אז הם ביטלו את חברותו באיגוד הסופרים, בו היה חבר כפי שנדרש מכל יוצר במזרח גרמניה שם נחשב לפני כן לכישרון מאוד מבטיח. לאחר מכן במשך 12 שנה הוא כתב רק למגירה, עבד כאינסטלטור ובכל מיני עבודות דחק אבל לא התפרסם. זה אמנם לא כתוב בשום מקום במפורש, אך לי ברור שהעלבון שחווה פילוקטטס שהוגלה לאי הוא העלבון שחש מולר עצמו. הוא לקח את החומר המיתולוגי, והפך אותו למחזה אוטוביוגרפי.

מאוחר יותר התפרסם מולר בעיקר בשל הכתיבה ה-“פוסט-דרמטית” שלו, אבל ב-“פילוקטטס” קיים עדיין קונפליקט דרמטי המוצג באמצעות דמויות. נושא ה-“נרטיב היחסי” האופייני כל כך לפוסט-מודרניסטים מופיע פה דווקא באספקט התוכני-הפוליטי: לא חשובה האמת, חשובה הדרך שבה מספרים את האמת, והיא לחלוטין יחסית.

מתי הוצג לראשונה וכיצד התקבל הטקסט הזה ש’נכתב למגירה’?

בסוף שנות השישים הוצגה ההפקה המיתולוגית של המחזה במינכן, וזו הייתה גם הפעם הראשונה בה הוצג מחזה של מולר במערב גרמניה. ההצלחה הייתה בלתי רגילה, בעיקר אמנותית. בזכות ההפקה הזו שהוא כמובן לא היה מעורב בה בשום צורה, הוא התחיל להיות שם דבר במערב, החלו לצוץ עוד עבודות שלו, ובזכות התמלוגים על המחזות האלה שבמקרה של מזרח גרמניה היו זורמים תמיד אל הממשלה, החליטו במזרח לעשות לו רי-הביליטציה. הוא היה כוכב גדול מאוד במערב עוד לפני שעלה במזרח.

המחזה מספר על הנידוי שלו עצמו, ובאופן אירוני העלאתו שימשה גם לשיקום מעמדו. זה בא להראות לנו עד כמה מעוות היה הקשר בין האידאולוגיה לפרקטיקה הפוליטית במזרח גרמניה. כמו ברכט לפניו, היינר מולר היה ללא ספק קומוניסט אדוק מסוג מאוד מסויים – עם חשבון בנק בשוויץ, שותה תמיד את הוויסקי הכי יקר ומעשן את הסיגרים הכי יקרים. בכל זאת להט המהפכה לא פס ממנו גם שנים רבות לאחר מכן. בסוף הם כולם הסתבכו עם המפלגה – המנגנון הביורוקרטי, הדיקטטורה, הדיכוי – כל הדברים שהם כאמנים ואנשי רוח לא יכלו באמת לחבור להם. מבחינה זאת הם נותרו שסועים במהלך כל החיים.

מה משך אותך לביים את המחזה הזה דווקא עכשיו?

מולר השתמש בחומרים של המיתולוגיה היוונית, אבל הוא לא השתמש ברוחה של המיתולוגיה היוונית. בבסיס שלו, מולר הוא מחזאי חברתי, הוא לא מאלה שמדברים על אדם מול גורלו ונושאים אחרים שהעסיקו את הטרגיקונים היוונים. אותו עניין המתח שקינן גם בתוכו – בין האידאולוגיה לבין המנגנון – ושמגולם בתוך שתי הדמויות האלה של פילוקטטס ושל אודיסאוס. הכמיהה לחופש, והמנגנון שמונע אותו. שניהם מאוד רדיקליים, וזה משהו שהוא גם מאוד נכון לישראל של היום. המתח בין האידאולוגיה לפוליטיקה הוא מאוד חזק, ולכן לדעתי זה מדבר אלינו. הוא יותר רלוונטי אצלנו מאשר כל מדינה אחרת בעולם שאני יכול לחשוב עליה. אצלנו לפוליטיקה יש את היומרה לגעת בקיום הבסיסי של כל אחד מאיתנו בכל דקה משעות היממה, והישראלים מפקירים את עצמם לפוליטיקה הזו. הם באמת משוכנעים שאם איזה פוליטיקאי אמר משהו, זה חשוב להם, זה מדבר עליהם באופן אישי וזה מדיר שינה מעיניהם והם חרדים לגורל הילדים שלהם ובוחרים איפה לגור וכו’ – הכל בגלל שמישהו אמר משהו.

ההפקה שלנו היא אסתטיקה של ציטוטים. כי גם המחזה עצמו לוקח ציטוט כלשהו מהמיתולוגיה היוונית ומנסה להפוך אותו לאקטואלי. הבמה משקפת את זה. נקודת המוצא הייתה משהו שדומה לכלא גואנטנמו, כלא נידח שאף אחד לא זוכר שהוא קיים, בקצה של קובה, במקום הכי נידח בעולם. אף אחד לא מגיע לשם, אף אחד לא יודע מה יש שם, מי האנשים שמוחזקים שם. יצרנו אי-כלא מומצא, עבור אדם ששרוי בבידוד מוחלט עשר שנים, מנותק מהעולם, חי בין שברי ציטוטים אחרים בצורת הפסלים המנותצים על הבמה, אחרי איזו מלחמת תרבות. מולר, שנפגע מהאמיתות המוחלטות שהשיתו עליו הנאצים ואחר כך הקומוניסטים, היה מהראשונים שטען: אין אמת אחת! כיום, בריבוי הידע התקשורתי, אנחנו מחפשים יותר ויותר את האמת בציטוט הוודאי שמישהו פעם אמר. לדעתי, האמת נמצאת דווקא בין הציטוטים – במקום שעוד לא הוגדר, שלא לומר צוטט עד זרא.

כיצד משתלבת עבודת הוידאו בתפישת הבימוי שלך?

בגלל ההיבט הפוליטי של ההצגה, ובעיקר אודיסאוס שהוא דמות פוליטית, בחרנו את השימוש במצלמה במעגל סגור. ראינו לנגד עינינו לדוגמה את השימוש בצילומים של גלעד שליט, כאירוע שמשפיע על המורל של העם במלחמה נגד הטרויאנים. זה אירוע פומבי למרות שהוא מתקיים בנקודה מבודדת. בתוך ההסתבכות של המו”מ המצלמה הופכת גם להיות כלי של אגו, של עינוי ושל הרג.

מה הייתה חווית העבודה שלך עם השחקנים?

זה עולם של גברים. מימי לא הייתי מעורב בהפקה שכל כולה גברים. תמיד הייתה לפחות אישה אחת, או יותר. אלה שלוש דמויות של  גברים עם אגו וכוח, ונטייה להחצין אלימות וכוחנות. המתח בין הרטוריקה לאלימות המתפרצת מחזיק את עבודת המשחק שלהם. תוך כדי העבודה חיפשנו כל הזמן איך להגדיר את מה שמתרחש שם, ישנה סדרה של מהלכים, משא ומתן מתוחכם שכתוב בצורה פיוטית. המו”מ מסתבך בגלל אינטרסים, בגלל חוסר אמון, אבל בעיקר בגלל המלחמה בין שני ערכים – ערך החופש, וערך המנגנון.

בהתחלה השחקנים נבהלו מהטקסט, לאחר מכן הם לא היו מוכנים לוותר על כלום ורצו לפצח כל דבר. לדעתי עבור היינר מולר הצעיר שכתב את הטקסט הזה, זה היה סוג של תרגיל, להתמודד עם רטוריקה קלאסית בתפישת עולם מאוד מודרנית, של זמנו. הוא משורר – יש לו את היכולת לכתוב במטריקה, בדימויים, הוא מבין רטוריקה, הנגדה. הייתה לו הכשרה קלאסית, ומשיכה מאוד גדולה לקלאסיקות במהלך כל חייו. זה תרגול מצויין לאמן בתחילת דרכו, כמו הציירים המתחילים שיושבים במוזיאונים ומעתיקים את היצירות של המאסטרים. בגלל שכתב את המחזה הזה למגירה בתקופה בה היה מנודה ולא העלו את עבודותיו, ייתכן שהוא באמת התייחס לזה כמו תרגיל עבור עצמו, לשכלל את הצד הכותב שלו כדי שלא ידהה בשנים האלה של הגלות הרוחנית שלו. עבור השחקנים של ההפקה שלנו האיכויות האלה של הטקסט הפכו למשהו מאוד טבעי בשלב די מוקדם. יש בו משהו שמוביל את השחקן בצורה מאוד מדויקת, כמו נאום כתוב בצורה מצויינת. הוא סוחף אותך קדימה כל הזמן.