שני ילדים שמשחקים בבובות

פרידה שוהם, מעצבת התפאורה

15 באפריל 1989, ככר טיאננמן, בייג’ינג

איור של במת החאן מתוך תכניית טקס הפתיחה של התיאטרון, 1967

עבור ההפקה החדשה של תיאטרון החאן, “אדם הוא אדם“, המספרת את סיפור גלגולו של הסבל גאלי גיי משגרת היומיומיום של מושבה בריטית פיקטיבית בתת-היבשת ההודית אל תוך מחלקה בצבא בריטניה, ומשם אל שדה הקרב, הוזמנה מעצבת התפאורות פרידה שוהם למצוא פתרונות יצירתיים לריבוי המקומות והסיטואציות אליו נקלע הסבל וחבריו מהקסרקטינים. הפתרון המקורי שמצאה מגולם במבנה של טנק רב-פעלים, המתחיל את חייו הבימתיים ככלי משחית, הופך למסבאה, לפיל ולהפתעות מוסיקליות נהדרות נוספות. שוחחנו עם פרידה שוהם על תהליך העיצוב.

כמה זמן לפני תחילת החזרות התחלת את עבודתך?

כחודשיים, אולי יותר אפילו, זה היה תהליך ארוך מאוד. לא בגלל שהוא עבר שינויים ותהפוכות, אלא כי הוא הלך התמקד. ממשהו יותר רחב עם הרבה אופציות,  הוא עבר ניקוי. הטנק היה שם מהרגע הראשון. זה היה תהליך מאוד דיאלוגי ומאוד חברי עם הבמאי סיני פתר, של שני ילדים שמשחקים בבובות ומפנטזים ונהנים מכל רגע. זה היה עונג צרוף, מלא בייסורים. זה התחיל בתהליך של השראות מדהימות. לצערי הרב יש המון השראות בעולם שלנו ממלחמות, והשתלטות של צבא על מקומיים, וההחלטה הראשונה שהובילה אותנו הייתה ‘מקומיים מול צבא זר’. עכשיו נשאל – איך אנחנו מעצבים את המקומיים? ואז חשבנו על זה שמדובר בתיאטרון החאן. בהתחלה דמיינו בכלל שזו פלישה לתיאטרון החאן, לפתוח את הדלתות לאולם, לבוא מבחוץ, ולעשות כל מיני אימג’ים שאנחנו tank_breaking_through_wallמזהים מהפוליטיקה הקרובה שלנו ומהחיים הלא פשוטים שאנו חווים פה, ולקחנו את זה רחוק. הטנק באמצע כיכר טיאננמן, הטנק באמצע מבצר – מרוב שזה נורא זה יפה, לראות טנק הורס קיר שלם של מבצר. אלה נכסי צאן-ברזל של אמנות ושל ארכיטקטורה. הדיסונאנס הזה הוא כל כך כואב וכל כך עוצמתי, שכמעט ולא רציתי לעשות ‘תפאורה’, אלא רציתי שזה יהיה החאן עצמו – טנק על הבמה של החאן. אחר כך חשבנו על זה שאנחנו מתרגמים את זה לתיאטרון. הטנק הזה מתפרק, ואנחנו משתעשעים בבהלה הראשונית שיכולה להיווצר, אם תיווצר, בכניסה שלו – עם הסאונד, עם העשן, עם התאורה, עם הרעש – וזה מתפרק לכלי מוסיקלי, במיטב המורשת של ‘וכתתו חרבותם לאתים’, ואז חשבנו איך אנחנו הופכים את הדבר הזה לכלי מוסיקלי, ולזכור שהחיילים האלה זו למעשה באנדה של שיכורים, שכל מה שמעניין אותם זה לשתות כמה שאפשר ולשמור על התחת שלהם שהמפקד שלהם לא ייתן להם עונש. זה היה המהלך. איך אנחנו לוקחים את הדבר הזה ומפרקים אותו לכלי מוסיקלי ולכלי שמיש. אחר כך באו כבר הרעיונות, איך לבצע כל מעמד  בהצגה מהחלקים השונים שעומדים לרשותנו. התחלנו עם הפיל שהוא חלק משמעותי במחזה, החדק שלו הוא התותח של הטנק, עם אסוציאציות פאליות וכו’.

היו רגעים בהם חשבתם לנטוש את הרעיון המוביל, כי הוא לא עבד?

המחזה מתחיל בסצינה שמתחרשת בפאגודה, כשהחיילים מתגנבים לתוכה כדי לגנוב את הקופה של המקדש. הסצינה הזו הציפה בעיות, כי זה נשמע כאילו שאתה צריך לבנות תפאורה של דלתות וחלונות, ולהיכנס פנימה, וכמעט הלכנו על זה. התייעצנו עם מיקי גורביץ’ המנהל האמנותי, ומיקי ממש החזיר אותנו לקרקע של התיאטרון, ואמר – תישארו עם הטנק הזה, תעזבו את כל השאר. וככה התנקינו. אז הלכנו על מינימליזם בעניין הזה – מדובר בנזיר שיושב על כרית גדולה, על הגונג שתלוי מעליו, לא יותר מזה, ושימוש במעבר בין הקהל לבמה כמשוחה, כמו לוחמה בשטח בנוי. בעצם החאן הוא קצת הפאגודה.

בתהליך יצירת הצגה לעתים התפאורה והתלבושות מעוצבים לפני תחילת החזרות עם השחקנים, ולעתים תוך כדי. במקרה הזה, העיצוב נקבע מבעוד מועד, ומדובר בעיצוב מפורט ונוכח מאוד. מה מידת החופש והיצירתיות של השחקנים והבמאי הנכנסים לחדר החזרות כשכל הדברים האלה כבר נקבעו מראש?

בתהליך הספציפי הזה, בגלל שהוא נעשה לכאורה בשיטה הזו שהכל נקבע מראש, החופש שיינתן פה לשחקנים הוא בלהמציא את כל הפעולות והפעילויות שאפשר להשיג מהאלמנטים השונים של הטנק, ולדעתי אני הולכת להיות מופתעת. מופתעת מדברים שלא חשבתי עליהם ולא דמיינתי אותם לבד. לעתים קרובות ברגע של שיעמום, כשהוא ממתין לשורה שלו, שחקן מקבל השראה ומוצא אפשרויות, זה קורה כל הזמן. זה אומר שאנחנו צריכים לספק תחליפים לחפצים הסופיים לחזרות, כמה שיותר מהר וכמה שיותר קרוב לדבר עצמו, וישנה גם הנוכחות שלי בחזרות, שזה דבר שאני מאוד אוהבת, עד כמה שאני יכולה, בתוך ההוראה, בתוך הדברים האחרים שאני צריכה לעשות בחיים. בגלל שאני וסיני חברים מאוד קרובים, העבודה היא חברית, ואני מרשה לעצמי להתערב בעדינות, ברגישות, אני מקווה, עד כמה שניתן, והוא מאפשר לעצמו לשאול, לבדוק. כך זה צריך להיות בעיני. זה איזשהו פינג-פונג, הליכה על חבל מאוד דק עם משהו שיש לנו מול איזו מטרה שיכולה להיות הרבה יותר יצירתית ומפתיעה.

מה מיוחד בעיצוב תפאורה עבור חלל החאן?

הוא לכאורה מוגבל, אתה תמיד מתחיל ואומר ‘וואו, איזה חלל בעייתי, העמודים האלה תוקעים אותי’… אלה טקסטים שאתה שומע הרבה מאוד ממעצבים, וגם ‘זה תמיד נראה אותו דבר כי העמודים האלה כל כך דומיננטיים’. אבל בסופו של דבר אתה מקבל איזו ספסיפיקציה של פרטנר. חלל הוא פרטנר. קשה מאוד להתעלם ממנו. הבעיה האמיתית מתחילה כשאתה יוצא מהחאן עם ההצגה, כי אז חסר לך הפרטנר הזה, ואתה צריך להמציא אותו, ואתה ממציא אותו בקוליסות, או בעמודים מזוייפים, וזה לא עובד באותה צורה. את זה צריך לפתור, את היציאה מהחאן, כי שם תמיד יש רגישות גבוהה לאמת. אני אוהבת שיש קיר אמיתי, ששחקן נשען עליו, והוא לא מתנדנד. יש שם עמוד, הוא נותן FIGHT, יש לו מה להגיד. הארכיקטורה היא ערבית, זה מהדהד ל-‘מה אנחנו עושים פה בארץ הזו’, ויש לזה הרבה מאוד השלכות והרבה מאוד סאב-טקסטים שלא תמיד מתייחסים אליהם. לפעמים עוטפים אותם ומתעלמים מהם, אבל אני חשפתי אותם. בשלבים המוקדמים יותר של התפאורה, לפני שהוספנו את מסך התיאטרון האדום בעומק, חשבתי על קיר אבנים גדול מאחור שהיה תואם את העמודים, והוא יתפרק לאבנים ברגע שהטנק נכנס, ולא מסך. העמודים מפעילים אותי, אני כל כך לא מנסה להתעלם מהם או לשכוח מהם. אני מנסה ללחוץ את היד שלהם ולהגיד ‘בואו תעזרו לי לעשות הצגה’.


מראיין: בועז טרינקר, במאי ומורה