בפתח העונה

בפתח העונה

 

גבירותי, רבותי… אנחנו, השחקנים, יודעים שהתיאטרון בן זמננו… בימנו… איך לומר… לא!… זאת אומרת, לא הרבה… האור לא אור… האבק – אבק… והמשחק… והתקלות… והקהל… והמצב… בכלל… אין מה להשוות עם טלוויזיה, לא… אבל יש מזנון… והפסקה… ומחליפים מילים… כן, זה נכון. ובכל זאת – ואני מדגיש בכל זאת – רק אצלנו – בתיאטרון – ערב ערב, לאחר סגירת המסך – המתים – קמים לתחייה… שולפים את הסכין מהלב… מוחים את הדם… מסירים את איפור המוות… רק אצלנו…

(נסים אלוני, מתוך נפוליון חי או מת)

פעם בפאתי שדה שטוף שמש, בעיירה אנגלית קרובה ללונדון, הבחנתי במרחק מה ממני, בשני ילדים, האחד כבן עשר והאחר, כנראה אחיו הקטן, כבן ארבע. הילד הקטן בכה ואחיו הגדול ממנו ניסה לפייס אותו במסירוֹת כדור ברגליו. היה משהו קסום במראה הזה, עד שעצרתי והתבוננתי זמן מה בשני הילדים. אינני יודע מה תפס את תשומת לבי. האם הייתה זו השלווה ששרתה על הכל, האם הייתה זו השתדלותו מכמירת הלב של הילד בן העשר, שניסה להרגיע את אחיו, האם היה זה משהו בתוכי, מין רוגע אולי, שגרם לי כמו להתמזג בשדה הירוק, בילדים המשחקים, בבכיו של הילד… החוויה הקטנה הזו, מלאת החיים, כמו הולכת איתי כבר שנים רבות וכמו מציבה בפני אתגר: היא מבקשת ביטוי. עד היום אני מחפש דרך לבטא אותה ואינני מוצא. תיאטרון מעצם טבעו מבקש דרמות גדולות, ולפעמים הוא מתקשה לשקף דווקא רגע חיים קטן, על קסמו החמקמק.

נסים אלוני כינה את עבודת התיאטרון- כישוף נגד מוות, כשהמונולוג מתוך מחזהו נפוליון חי או מת, מטעים אותנו משהו מתוך תחושותיו של אלוני לגבי הבמה.

המתרחש על הבמה משקף את החיים, והשחקנים – מדברים, נעים, צוחקים, בוכים, כמו בחיים; אבל בהתבוננות קפדנית נוכל להבחין בקלות שהבמה רחוקה מהחיים מרחק רב. קסמה של תמונת הילדים בשדה הוא בטבעיות השקטה שבה התנהלו שני הילדים. המתרחש על הבמה, כמו באמנות בכלל, הוא תמיד מלאכותי. התאורה, התפאורה, פעולות השחקנים החוזרות על עצמן מידי ערב. הבמה מנסה לשקף את החיים בדייקנות רבה ככל האפשר, אבל היא מקבילה להם. היא סגורה והרמטית ומעודנת כמו חלום. צלצול הטלפון של צופה לא מנומס, מנקב בה נקב, שדרכו יוצא ופג הקסם.

ארבע פעמים בשנה, לפעמים חמש, מתכנסים שחקני תיאטרון החאן בחדר החזרות, למין טקס: מנהל ההפקות של התיאטרון מכין מבעוד יום שולחן, עליו ערוכים עותקים של טקסט. זהו המחזה עליו ייערכו החזרות בשלושת החודשים שיבואו. מנהל ההצגה מכין בחדר סמוך כיבוד קל וממלא את כוסיות היין הקטנות. לאחר הרמת כוסית, ברכות קצרות ואיחולי הצלחה, מתיישבים השחקנים סביב השולחן, ועמם שאר יוצרי ההצגה: המחזאי או המתרגם, מעצבי התפאורה, התלבושות והתאורה, המוסיקאי, עוזר הבמאי וכמובן, בראש השולחן, במאי ההצגה. זוהי הקריאה הראשונה של המחזה, שאחריה יתכנסו השחקנים והיוצרים מידי יום ביומו, ובעבודה עיקשת, מסורה, לעתים משכרת, לעתים מרפה-ידיים, ינסו להעלות חיים קסומים המסתתרים בין אותיות ומילים, לכאורה מופשטים, חסרי גוף או נשמה. כישוף נגד מוות.

זו התשוקה הפועמת בצייר, שעיניו נעוצות בבד הלבן המתוח על כַּן הציור, בסופר היושב מול הדף הריק, בפַסל הניצב מול גוש שַיִש אטוּם. התשוקה לגלות את היצירה. ועם התשוקה,מתעוררים גם החששות. ועם החששות, גם הסקרנות העצומה. אני משוכנע שהתחושה המשותפת לכולם היא כי היצירה מסתתרת בָּרִיק: בַּבד הלבן, בדף הריק, בגוש השַיש הגולמי ובחלל הריק, כמו שכינה פיטר ברוק את בימת התיאטרון. צריך לגלות אותה. להסיר את מה שמכסה ומסתיר אותה, אולי לשכנע אותה בעדינות לצאת ממחבואה. לגלות בהדרגה שהשִגרה בה אנחנו חיים, מסתירה מאיתנו את חיינו. לחיפוש החיים המסתתרים – מקדישים אמנים ראויים לשמם את חייהם.

בהקדמה לספר השיחות של משה נתן עם נסים אלוני כותב נתן סיפור שגם אני עצמי שמעתי פעמים רבות מפיו של אלוני: מעשה בסופר יפני, שנהג כל ימי חייו לשעשע ולהצחיק בני אדם. כשנטה למות והסובבים אותו היו עצובים מאד, אמר להם: “יום מותי יהיה יום של שמחה גדולה יותר מכל ימי חיי”. איש לא ידע למה התכוון, והסופר נשא את סודו עמו עד יומו האחרון, וכשמת ונפתחה צוואתו, היה כתוב בה כי הוא מצווה לשרוף את גווייתו. כשהחלו שורפים את הגופה, נתגלה כי הלץ היפני מילא את כיסיו זיקוקי אש, וככל שנאכל גופו כן התמלאו השמיים ב”להטים צבעוניים”.                                                                    סיפור זה, מוסיף משה נתן, אופייני לתיאטרון של אלוני, המנצנץ במערבולת של צבעים, בבואות, מסיכות ולהטוטי אחיזת-עיניים. אך אסור, נדמה לי, לשכוח כי הזיקוקים נפלטים תמיד מתוך כיסו של מישהו הנשרף אי-שם במסתרים.

 

מיכאל גורביץ’

מנהל אמנותי