בפתח העונה

בפתח העונה

 עונת 2017-18 הינה עונת היובל של תיאטרון החאן החוגג 50 שנה לקיומו. לצד ההצגות החדשות, יזכו מנויי החאן להשתתף באירועי תרבות, פסטיבלים, כנסים והפתעות שונות לציון שנת היובל לחאן

אחת מתובנותיו הנוקבות של ההוגה הצרפתי, בן המאה ה-17 בלז פסקל מנוסחת כך: “התחוור לי שכל צרותיהם של בני האדם נובעות ממקור אחד, והוא אי היכולת שלהם לשבת בשקט בחדרם”. (“מחשבות”, עברית: רמה איילון) ובכן, אדם “נמלט” מחדרו לפגישה עם חברים, למסע קניות, להרצאה או לאולם התיאטרון. ועתה כמו מתבקשת השאלה על תפקידו של התיאטרון כ”מקלט”: האם עליו להיות מקום להסחת דעת שתשכיח מן הצופה את פחדיו וטרדותיו, או שעליו לפגוש אותו כחבר קשוב, נבון, אנושי, אוהב, שישקף את מצבו ואת העולם שבו הוא חי, ובכך יפתח בפניו דרכי חשיבה חדשות וממילא אפשרויות בחירה נוספות. במילים אחרות האם תיאטרון הוא בידור, או אמנות. נסים אלוני נהג תמיד להפריד בין עבודתו בתיאטרון, לבין עבודתו עם הגשש החיוור. הראשון, אמר, תיאטרון, השני – בידור. דווקא אצלו, לדעתי, נטשטשו ההבדלים. במחזותיו אפשר למצוא שנינויות , שיעלה בקרוב על בימת החאן, ובהופעות הגששיםנפוליון חי או מת”בידוריות” מכוונות, כמו למשל ב נטמנו לא מעט רגעים של דרמה אמיתית. אדם מבקש בידור כשהוא זקוק להסחת דעת. כמו שהרוח מבדרת את שיער ראשו, כך מפזר הבידור את שעמומו. המבקש אמנות זקוק לחוויה שתיגע בנימי נפשו, כלומר להתרשמות עמוקה שתותיר בו עקבות, לעיתים, לשנים רבות. דומה שבימינו, ככל שמצבנו החברתי הולך ומסתבך, ככל שהשיח הציבורי נעשה אלים, ככל שהפתרון המדיני שאנחנו כל כך מייחלים לו הולך ומתרחק, גדל הצורך בבידור. לתקציב הזעום שמקציבה המדינה לתרבות בכלל ולתיאטרון בפרט ישנה מטרה פוליטית: לאלץ את התיאטרון לאזן את תקציבו בהצגות “פופולריות”, מחזות זמר, קומדיות שוות לכל נפש וכל סוגה אחרת שפונה לקהל הרחב, שאינו שוחר אמנות דווקא, אלא מבקש להסיט את מבטו מן המציאות המורכבת והמאיימת. כזו היא גם המסגרת בה פועלת הטלביזיה המסחרית, על שלל משחקיה ותכניות ה”ריאליטי”, המספקת צורך דומה.

“לחם ושעשועים”, זהו הביטוי שטבע המשורר הרומי יובנאליס במאה ה-1 לפנה”ס, בביקורתו על מדיניותו של אוגוסטוס קיסר, שסיפק לאזרחיו מגוון של תענוגות ומזון בסיסי, כדי להסיח את דעתם ממצבה המהותי של מדינתם.

אבל אמנות התיאטרון במיטבה, נועדה להעמיק מודעות אצל צופיה להיבטים השונים של מצבם: האישי, הקיומי, והפוליטי. ואגב, אין חולק על כך שאמנות מצויינת יכולה לשעשע מאד. דוגמה מובהקת יכולה לשמש יצירתם של הגדולים שבאמני התיאטרון בכל הזמנים: ויליאם שייקספיר, מולייר וצ’ארלי צ’פלין (למרות שהאחרון עסק בעיקר בקולנוע, הרי את תחילת דרכו עשה על הבמה). דוגמה לאמנות מן הסוג הזה, היא מחזהו של דריו פו, שנסים אלוני תרגם את שמו ל-“חקירה חוזרת בעניין מותו המוזר של אנרכיסט מפוקפק” . מחזה שלמרות היותו מצחיק מאד, הוא דן בנושאים רציניים ביותר: מהימנותם של מנגנוני המדינה, שנועדו לאפשר לכולנו חיים בטוחים ומוסריים; יכולתו של אזרח לסמוך על גופי אכיפת החוק. ובמרחק ההולך וגדל בתקופתנו בין מילים נאמרות ונכתבות, לבין המציאות שהן משקפות. כל המחזות האחרים שנציג העונה, עוסקים בנושאים משמעותיים לכל אחד מאיתנו. תיאטרון החאן מנסה להיות אותו חבר קשוב, שישוחח איתכם על העולם בו אנו חיים, מתוך רצון ללוות אתכם בסוף ההצגה חזרה אל חדרכם השקט ולשהות בו איתכם זמן מה, לפחות עד להצגה הבאה.

מיכאל גורביץ’
מנהל אמנותי

מיכאל גורביץ’

מנהל אמנותי