תמונות מחדר החזרות – על ‘אוכלים’ בבימויו של מיכאל גורביץ’

“כרם היה לנבות היזרעאלי אשר ביזרעאל אצל היכל אחאב מלך שמרון…” (מלכים א’, פרק כ”א פס’ א’)

משהו מתבשל בחדר החזרות של תיאטרון החאן, והפעם הכוונה היא במובן המילולי ביותר. ‘אוכלים’ מאת יעקב שבתאי הוא סאטירה פוליטית חריפה שעומדת היטב במבחן הזמן. “זה מחזה על גזילת קרקעות, על דברים שקורים היום. זה משל תנ”כי שקשה להתווכח איתו”, מספר מיכאל גורביץ’, המנהל האמנותי של תיאטרון החאן ובמאי ההצגה.

נילי רוגל ויהויכין פרידלנדר כאיזבל ואחאבהמחזה כולו מתרחש במהלך ערב אחד באולם הסעודות של אחאב, ובו חושף המחזאי את הכוחות הפועלים ואת הדינמיקות השלטוניות אשר בספר מלכים א’ פרק כ”א מסוכמים ב-16 פסוקים. הוא עושה זאת במיומנות רבה, בהומור עשיר, דרך סיטואציות מקאבריות ודיאלוגים כמעט פילוסופיים הבאים להכשיר את גזילת הכרם בגיבוי המערכת המשפטית. מיומנות זו שבאה לידי ביטוי גם במחזות אחרים של שבתאי, לצד הפגנת דמיון פורה וזכויות רבות שעומדות לו עבור רומאנים כמו ‘זיכרון דברים’ ו-‘סוף דבר’ קנתה לשבתאי מקום של כבוד בפנתיאון המחזאים העבריים הקלאסיים. [מימין: נילי רוגל ויהויכין פרידלנדר כאיזבל ואחאב]

במיוחד ראוי לציון עניינו בסיפורים התנ”כיים כחומרים דרמטיים, לאור היעדרם היחסי מהבמה העברית. במחזה אחר שלו, ‘כתר בראש’יעקב שבתאי מתוארים ימיו האחרונים של דוד המלך, כשהוא נדרש להחליט מי מבניו ירש את מקומו אבל מתקשה ‘להיפרד מהכסא’. המחזה מהדהד נושאים וסיטואציות המוכרים לנו מארצנו ואף מארצות שכנות, על רקע אירועי הזמן האחרון בהם מלכים ומנהיגים נדרשים לפנות את מקומם. כמו דוד המלך, גם אחאב ואיזבל היוו מקור השראה ליצירות עבריות רבות, ביניהן ‘צור וירושלים’ של מתתיהו שוהם. שבתאי תכנן לכתוב שני מחזות תנ”כיים נוספים אך נפטר בטרם עת מהתקף לב, בן 47 בלבד. בעוד שב-‘כתר בראש’ זכה דוד המלך ליחס רומנטי יותר ב-‘אוכלים’ של שבתאי הכתיבה היא חריפה ועוקצנית ובגרסתו של גורביץ’ המציאות גובלת באבסורד והדמויות לובשות לבוש מודרני המוכר לנו מכתבות במהדורות החדשות היומיות. [משמאל: המחזאי יעקב שבתאי]

המחזה הוצג לראשונה בתיאטרון החאן ב-1979, ולאחר מכן שוב בתיאטרון גשר ב-1999. “ההחלטה להעלות את המחזה בביצוע חדש התקבלה לפני כשנה ולא צריך להיות גאון כדי להבין על איזה רקע היא התקבלה”, אומר גורביץ’. על הקיר האחורי של תפאורת אולם הסעודות תלויה תמונת גדולה של מתחם הולילנד בירושלים. כשנשאלת שאלת הרלוונטיות של הנושא גם לפרשת גלנט שעשתה כותרות לאחרונה, ממהר גורביץ’ לבטל את הדברים- “זה ממש לא אותו דבר. בעיני פרשת גלנט נופחה מעבר לכל פרופורציה, ובאה על חשבון נושאים מהותיים יותר שהיה ראוי לדון בהם. בזמן האחרון אני מחפש דירה בתל-אביב ולא מצאתי דירה שאין בה חריגות בניה. במחזה של שבתאי מדובר לא סתם בגזילת קרקעות, אלא בשחיתות שלטונית”.

 

אריה צ'רנר, יוסי עיני, לירון ברנס

הצגה זו שוברת את המיתוס על אמנים רעבים ללחם, שכן במהלכה זוללים השחקנים מכל הבא ליד כמעט בלי הפסקה,  כשהאוכל הולך ונערם על השולחן ועל הצלחות. לעתים האוכל משמש לפיתוי, לעתים לסחיטה, תמיד כסמל ברור לתאוות בצע חסרת גבולות, לגרגרנות. בנוסף לאתגרים המשחקיים ישנו אתגר טכני לא פשוט – לצד פריטי מזון-דמה המיוצרים כאביזרי במה נעשה בכל הצגה שימוש בכמות גדולה של אוכל אמיתי אותו אוכלים, לפעמים בולסים השחקנים. האחריות להיבט הזה של ההפקה נופלת על מעצבת התפאורה פרידה קלפהולץ-אברהמי בשיתוף עם הצוות הטכני של התיאטרון. [מימין: אריה צ’רנר, יוסי עיני ולירון ברנס]
פגישה יוצאת דופן נערכה עם השחקנים, ובה נידונו הבקשות הקולינריות שלהם. שימת לב מיוחדת ניתנה לנושא הערך הקלורי של האוכל אותו יצטרכו לאכול, וצופים חדי הבחנה יוכלו אולי אף להבחין בכמה מהדרכים היצירתיות בהן “מועלם” חלק מהמזון תוך כדי ההצגה. שבוע לאחר מכן נערכה חזרה ראשונה שבה נעשה שימוש באוכל אמיתי. הצלם גדי דגון נכח שם, ואתם מוזמנים להזיל ריר על התמונות:

 

“…כה אמר יהוה במקום אשר לקקו הכלבים את־דם נבות ילקו הכלבים את־דמך גם־אתה” (מלכים א’, פרק כ”א פס’ י”ט)