תעזבו את ההיגיון – בואו נדבר בלוגיקה

במפגש ראשוני, ב. מיכאל – המחבר של ההצגה החדשה בחאן, “מתחזקים” – אינו מקל על מי שרוצה להקשיב לו לעומק, כשלדבריו הוא “אדם דתי”, ש-“אינו מאמין” אך “שומר מצוות”. סתירות לכאורה מסוג זה  מצד מי שכתב עבור “ניקוי ראש” ו-“זהו זה” מכריחות את המאזין להאט את הקצב ובמיוחד להשהות את הספק. מעבר לפרדוקסים של הסטיריקן ששם בהצגה ללעג את מפעלות ההחזרה בתשובה, אך בקי במקורות ומצטט מהם כלאחר יד, נשמעת זעקת כאב עמוקה על מעידותיה של מדינת ישראל בטנגו שלה עם הדת היהודית.

אולי הדילוג על כל המהמורות האלה מאתגר כל כך בגלל המקום שבו נמצאת החברה שלנו, לתפישתו של מיכאל, מקום בו טשטוש וערבוב התחומים מביא אותו כבר ל-“לאחר יאוש”. ראיון

ב. מיכאלאני יליד תל-אביב, והורי היו מעפילים. הם באו מאוסטריה, ברחו ב-1938. לי יש תעודת זהות פלשטינאית, הם לא נחשבו אזרחים עדיין, כי הם הגיעו מהספינה. שתי המשפחות, גם של האמא גם של האבא היו דתיות. אימי הייתה דתיה לכבוד אבי, אני חושד, אבי חסיד.. אני האזנתי לאנריקו קארוזו וליוסל’ה רוזנבלט באותה תדירות.

מה היה הרקע לכתיבת ההצגה?

ההצגה המקורית בת כ-30. באותה תקופה עבדתי בעיתון “חדשות”, ושם כתבתי פיצ’רים. כל המדינה דיברה אז על החזרות בתשובה – עוד אחד חזר, ועוד אחד. החלטתי לעשות על זה כתבה, וביליתי המון זמן בסמינר עצמו ובאיסוף החומרים ונעמדו לי השערות על הראש – מעוצם השטויות, השרלטנות, שטיפת המוח, והבהמיות. את ההצגה כתבתי מתוך בושה – זו הגיבנת שלי! אותה השקפת עולם, אותה דת, אותה מערכת ניהול חברה, שאני רואה את עצמי שייך אליה, והם עושים ממנה ערימה של טמטום. נעלבתי. המשפט שממש גרם לי להתחיל לכתוב מופיע בהצגה. זו הטכניקה שהם מפעילים על מי ששואל שאלות קשות, תמיד יש אחד שהוא המרדן, והם צריכים להשתיק אותו, כי הוא מפריע. הטכניקה הבוטה ביותר היא לשים אותו ללעג וקלס. באחד מהסמינרים שראיתי אז, מישהו קם ואמר “אבל לפי ההיגיון…” והמרצה אמר  “אתם ראיתם אותו? הוא בא לי בהיגיון ואני אומר, תעזבו את ההיגיון חבר’ה – בואו נדבר בלוגיקה!”. זה היה הרגע שבו הבנתי, יש פה סיפור. פנו אלי מפסטיבל ישראל להציע הצגה וכך נולד הטקסט הזה.

כמה מזה דוקומנטרי?

כל הציטוטים מהחוברות הם דוקומנטריים, וגם כל הציטוטים מהפרופסורים. העיקרון שלפיו פעלתי בזמן הכתיבה היה להשתמש בדוקומנטציה ולהוכיח מדוע היא אידיוטית. זה תמיד ככה – הקסם של הקוסם, והפרכתו. בסיס אינפורמטיבי דוקומנטרי, והפרכתו. היה לנו קטע שירד, כי אי אפשר לעשות הצגה של 4 שעות, עם דילוגים מרהיבים מתוך ‘האינטרנציונל’, מצאתי בתוך ‘האינטרנציונל’ בשורות מפה ועד להודעה חדשה.

לכבוד ההעלאה המחודשת עשית שכתוב כלשהו לטקסט?

את הסוף החדש הוספתי עכשיו. כל מה שקשור לזדון – מותר להרוג חילונים, מותר להרוג גויים, מותר להתעלל – כל זה נוסף עכשיו כדי להוסיף לזה מימד שהוא, למרבה הקטסטרופה, אקטואלי. ישנו הבדל עצום בין אז והיום – הסמינרים ההם נסובו ברובם סביב הצורך להוכיח את קיומו של ה’. היום כבר אין צורך להוכיח שיש בורא עולם, כולם כבר פשוט מאמינים. 80% מגדירים את עצמם כמאמינים בכח עליון. נותר רק להסית אותם לכיוון הלאומני הכוחני. המחזיר בתשובה בהצגה אומר ‘פעם רצינו להחזיר אתכם 50 שנה אחורה, עכשיו אנחנו רוצים להחזיר אתכם 2000 שנה אחורה, לימים של בית המקדש, לימים של דם על המזבח, לימים בהם הכהנים מנהלים את הצבא, לימים הנפלאים של יהושע פרוע משמיד העמים. לשם אנחנו רוצים להגיע, ואנחנו בדרך’. כבר אין צורך להוכיח שום דבר.

ואתה?

אני דתי. גרתי 15 שנה במאה שערים. הורדתי את הכיפה מחשש מראית עין, שלא יחשבו שאני מתנחל.

אז אתה כותב מבפנים.

מבפנים שלוש פעמים – פעם יהודי, פעם שומר מצוות, פעם ישראלי. מסיבות דומות אני לא מוכן לבקר את נשיא ארה”ב, את המצרים, את הפלסטינים. בתוך עמי אני מבקר. אני מגדיר את עצמי כמי שרואה את עצמו שומר מצוות בדרכי, לא מאמין. לא יודע מה זה המילה הזאת, מבחינתי המילה ‘מאמין’ מתחילה כשנגמר ה-‘שכל’. אם יש צורך בהגדרה – אז אני אגנוסט אורתודוכסי שפרש מן הציבור. השאלה אם יש אלוהים או אין אלוהים לא מעניינת אותי. אין לה שום חשיבות בעיני. יש מערכת, ואני מחליט אם להשתייך אליה או לא להשתייך אליה.

האם הייתה לסמינרים האלה הצלחה, ואם כן – מה הוא סודה לדעתך?

בהחלט! גם אם היו רק 2 בקהל שחזרו בתשובה, זו כבר הצלחה אדירה מבחינתי. הקהל היה צמא לתחושת הכאילו ביטחון, כאילו חברותא, כאילו מעמד, כאילו הצטרפות לאיזה סוג של אליטה. זה לא ייחודי לנו, בכל דת זה כך. ההבדל היום הוא שעבר זמן, והחברה הישראלית, מבלי ששמנו לב מעוצבת יותר ויותר על ידי הוויה של כיבוש. הוויה של כיבוש גורמת לנו לאבד ביטחון. זו חברה מבוהלת, שלא יודעת לאן היא הולכת, שיש לה קשיים איומים עם עצמה. אלוהים זה פתרון נהדר. אז כולם מאמינים. מי שיש לו כיפה על הראש ואמ-16 ביד הוא צדיק.

ומה היו התגובות להצגה?

יהויכין פרידלנדר, מתוך ההצגה

התגובות היו מצוינות. אחרי שהיא עלתה בפסטיבל ישראל, העלינו אותה שוב בצוותא עם אלכס אנסקי, וגם הופענו איתה בכל הארץ. היו תגובות טובות, וגם תגובות מאוד מבוהלות של המחזירים עצמם, הם באו לעשות לנו הפגנות מול ההצגה, חילקו כרוזים נגדנו, היינו מוזעקים לכל מיני מקומות שבהם הופיעו המחזירים בתשובה, ממש “תבואו! היו פה המחזירים! תבואו מהר!”. להפתעתי ויש לומר גם להנאתי הייתה לנו הופעה מאוד מוצלחת בבר-אילן. אחר כך התפתח ויכוח, אבל אנשים אינטליגנטיים מבינים שהמחזירים מוכרים שטויות.

לצד האזהרה, יש לך איחול כלשהו לחברה הישראלית?

שתחדל להכחיש את הטוב שצמח מן היהדות בגולה, ותנסה לחדש את זה פה. אני לא יכול להיות יותר ברור מזה. תפארתה של היהדות הייתה בגולה, לא בישראל. בישראל היא הייתה עם פגאני, שהאכיל את אלוהים שניצלים על גריל, ושפך דם של בהמות על הקירות, ונלחם עם השכנים שלו. הדבר היחיד המשמעותי שנוצר בארץ ישראל היה המִשנה. כל תפארתה התרבותית, האזרחית והדתית של היהדות, צמחה כשהייתה משוחררת מהפֵטִיש הטריטוריאלי ומהפֵטִיש המקדשי.

לא בכדי התורה ניתנה במדבר…

בודאי, כל החלק הראשון של מגילת העצמאות הוא שטויות. “בארץ ישראל קם העם היהודי” – שטויות. “בה עוצבה דמותו הרוחנית” – שטויות. “בה יצר נכסי תרבות לאומיים” – שטויות. “היום הייתם לעם” נאמר לעם היהודי מעבר לירדן. למה הדת היהודית הצליחה להתקיים כל כך הרבה שנים? בגלל רבן יוחנן בן זכאי, שאמר להם, במילים אחרות כמובן, “הלך המקדש? הלכו הקורבנות? הלכה הטריטוריה? עכשיו תתחילו להיות בני אדם”. משפט אחד של ד’יזעראלי הוא לקח אדיר, כאשר קרא כנגדו מישהו בפרלמנט הבריטי קריאה כלשהי והוא השיב “אתה יודע, כשאבותיך שפכו דם, אבותי שפכו דיו, וזה ההבדל בינינו”. היהדות חכמה. אסור באיסור חמור להקים מדינה יהודית – במפורש. מדינה עם יחס מיוחד לתרבות היהודית? זה סיפור אחר. אבל להקים מדינת הלכה? שלושת השבועות שהשביע הקב”ה את העם – לא למרוד באומות העולם, לא לעלות בחומה, לא לדחוק את הקץ. החטא הקדמון הוא של הרב קוק, שאמר שמדינת ישראל היא אתחלתא דגאולה והעניק למדינה משמעות דתית ובזה קבע את סופה.

הטשטוש בין עם-אומה, לאום ואזרחות הוא ברדק טוטלי. אין לאום יהודי. לאום הוא ציבור האזרחים של מדינה. עם זו יחידה אתנית-תרבותית, לפעמים גם דתית. עם זה people, folk. לאום זה nation. צריך להפריד לא רק בין דת למדינה, צריך גם להפריד בין לאום ודת. אתה יכול להיות יהודי גם בלי להיות דתי. לקח ליהודים הרבה מאוד זמן להגיע למסקנות האלה, לחכמה הזו, שהיום נדחקה הצידה. אני מכנה אותם “מכחישי הגולה”.


ראיין: בועז טרינקר, שחקן ובמאי