הפיתוח הכי משוכלל של החרדה שלי

הפיתוח הכי משוכלל של החרדה שלי
ראיון עם מחזאית ‘המחיצה’, עינת יקיר. מראיין: בועז טרינקר

המחיצה – מחזה מקורי חדש, פרי עטה של הסופרת עינת יקיר. בין ספריה: שירים בכיף, עסקי תיווך, מרכז בעלי מלאכה,  כמוני – כמוך, ימי חול.
עינת יקיר זכתה בפרס בתחרות הסיפור הקצר של עיתון הארץ לשנת 2000 על הסיפור  “ליקוי חמה”, בפרס פרס אשת השנה בספרות לשנת 2003 ובפרס ראש הממשלה לספרות לשנת תשס”ט.

 

כסופרת שכבר הוציאה תחת עטה מספר ספרים, מתי וכיצד התהווה עבורך המעבר מפרוזה לדרמה?
תמיד הרגשתי שהפרוזה הייתה מעין ברירת מחדל רגשית עבורי כצורת כתיבה, אבל האהבה שלי לתיאטרון היא הכי קרובה לי מבפנים. למדתי תיאטרון מגיל צעיר מאוד, כבר בגיל 7 הורי עשו לנו מנוי לתיאטרון חיפה וההתאהבות שלי הייתה מיידית ומטורפת. ההעלאה של המחזה הזה על הבמה היא מעין יציאה מהארון שלי כמחזאית, זו סגירת מעגל עם הילדות והנעורים. אני נמשכת להצגות שמתדפקות על הגבולות של אמנות התיאטרון, מצד אחד אני זוכרת כְרגע מעצב את דורון תבורי בהצגת היחיד “אוריסטיאה”, שחקן בודד על כסא, מצד שני השלמוּת הבימתית של “אשכבה” של חנוך לוין. אני זוכרת שלקחו אותנו ל-‘ארבייט מאכט פריי’ של דודי מעיין, בתור נערה זה טלטל אותי. היה לי גם עניין רב במחזאי הרולד פינטר, ששבה אותי בריאליזם המיוחד והעוצמתי שלו. כשכתבתי את ‘המחיצה’ זה היה מאוד מכוון אל התנועה הזאת שלו, הרגשתי שאנחנו ממש יכולים להיפגש.

 

מה יותר קשה לכתוב?
אני מרגישה שדרמה זו הכתיבה הקשה ביותר שיכולה להיות, משום שאני באמת חייבת לצאת מעצמי. לא הכל מותר. זה נכון גם בפרוזה ובשירה, אבל בתיאטרון זה מקבל ביטוי מאוד מוחשי וברור, אם לא בתהליך הכתיבה אז כשאתה פוגש את השחקן בחזרות. כשאומרים לי לקצץ, זה עושה לי את האושר הכי גדול, השחרור הזה מעצמי כשמישהו אומר ‘אני לא יכול להגיד את המשפט הזה’ או ‘זה לא מתאים כאן’. בספרים יש לדמויות מרחבי תודעה מאוד גדולים. הרומן השני שלי, “מרכז בעלי מלאכה” למשל, הוא רומן תודעה. הולכים לפה, הולכים לשם. בתיאטרון זה אסור. זה חוק יסוד ראשון.
בתיאטרון אני גם מרגישה הרבה יותר חשופה. נקודת המוצא, הפגיעות, היא איומה. בספרות אני לא מרגישה את זה, כל אחד יעשה עם הספר מה שהוא רוצה, אני מזמן סיימתי עם זה. הספר מונח לו שם, והקורא יכול להניח אותו, אם בא לו לאכול הוא יאכל, ייעצר על שורה מסויימת, יירדם ויחזור אליה 50 פעם. אני לא רואה את זה. בתיאטרון זה קצת כמו לשבת מול כיתת יורים. כשזה טוב זה נפלא, אבל כשזה רע – זה רע לתפארת. פעמים רבות כשאני הולכת לראות הצגה הדיסוננס בין הטקסט לבין מה שקורה על הבמה יכול להיות טרגי, אני ממש מרגישה את זה פיזית. אבל כנראה שאני מחפשת את זה עכשיו, חוויה של אובדן שליטה. עייפתי מהשליטה כנראה, אני מעוניינת עכשיו בלפגוש אנשים.

 

את רואה זיקה בין הדמויות שלך מהספרים והדמויות של המחזה?
כולם היו בני. אני חושבת שהמקום הזה של הפורקן, של אובדן השליטה משותף להן, אבל בספרים הן עצורות יותר. הדרך שבה הדמויות עושות דברים במחזה היא הרבה יותר קיצונית. אילנה אומרת לנוח למשל “אני מבקשת שלא תתקוף אותי”, ומראה לו איך. יכול להיות שאם היא הייתה דמות בספר היא לא הייתה מגיעה לשם בכלל, זה היה נעצר בתוך התודעה שלה, בפנטזיות. לקח לי הרבה זמן למצוא את השפה של הדמויות. הייתה תקופה ארוכה מאוד שכתבתי והייתה לי תחושה שאני כותבת תרגום לא טוב של משהו. זה לקח זמן, ובכל זאת בסגנון הדיבור של אילנה יש משהו אחר והגבוליות הזו מעניינת אותי.

 

תהליך הכתיבה שלך היה מונחה גם על ידי הפן הויזואלי?
כל הזמן. ראיתי לנגד עיני את הדירה, ראיתי את העציצים, ראיתי את הבובות של אילנה. ראיתי שזו דירת חדר. אחר כך לקח לי זמן להבין את הפלסטיקה של הפעולות של הדמויות, שבמערכה השלישית למשל היא מאוד מודגשת, כשהן עוברות מצד לצד של המחיצה. לקח לי זמן להצדיק את המעברים האלה, שהם כמעט סלפּסטיקיים, ליצור מצבים שבאמת מחייבים אותם לעשות את המעבר הזה.

 

איך נוצר החיבור עם הבמאי עודד קוטלר?
כשהייתי ילדה בחיפה יצא לי לראות הצגות בזמן הקדנציה השנייה שלו כמנהל האמנותי של תיאטרון חיפה, אבל עד עתה מעולם לא הייתה היכרות בינינו. פניתי אליו על מנת לקבל חוות דעת. אחרי שסיימתי את כתיבת המחזה נתתי אותו לנעמה צאל שעורכת בהוצאת רסלינג סדרה שנקראת ‘מעבדה’ לכתיבה נסיונית. לא הגשתי את זה לתיאטרון כלשהו כי לא האמנתי שעם הכיוונים התרבותיים הנוכחיים יש הרבה סיכוי למחזה ראשוני ונועז בדרכו, אז חשבתי שלפחות המחזה יתקיים בצורת ספר. אל עודד פניתי מתוך היכרות עם פועלו פשוט כדי לקבל חוות דעת של איש תיאטרון שהיחס שלו למילים יוצא דופן. הוא אדם שהרגישות שלו למילה, ההתעניינות שלו בכותבים, והחיבור שהוא יצר תמיד בין ספרות לתיאטרון הם ייחודיים, בעוד שפעמים רבות אני מרגישה שיש אנשי תיאטרון שעבורם המילים מפריעות להם לשחק. ואז קרה הנס, עודד התאהב במחזה והתחיל לנסות למצוא לו בית, ואז החיבור למיקי גורביץ’ היה נס מספר 2, ועכשיו כאן בחדר החזרות מתרחש נס מספר 3. זה חלום. באופן אבסורדי, המחזה יתפרסם בסוף כספר אחרי שההצגה תעלה ויצא לי לראות אותו על הבמה עוד לפני שהוא יודפס.

 

מדובר במחזה ישראלי, אבל האם הסיפור של אילנה, נוח וצלי מתקיים בהכרח כאן?
זה סיפור על אובדן, שיכול לצמוח רק מתוך חוויה לוקאלית. זו הקטסטרופה של ה-‘כאן’ הזה. אני ממש לא מתכוונת רק לעניין של הישראלים/פלסטינים, אף שזה חלק מהעניין, אבל לא מדובר בניסיון לכתוב את ‘מלכת האמבטיה’ או משהו כזה. המחזה הזה הוא בעצם הפיתוח הכי משוכלל נכון להיום של החרדה שלי, והחרדה שלי קשורה להיותי כאן, בת הארץ, בת המרחב הזה. חרדה לו – בגלל שאני חרדה לביתי, והכוונה היא לבית הכי בסיסי. זה לא איזה משל. אני חרדה לביתי, חרדה הכי קיומית, מסוג השיח שמתקיים פה מדי יום. בסופו של דבר אני קושרת מאוד את המחזה הזה ללידת בני, כי אני חושבת שמי שבוחר להביא ילדים כאן, מכניס את עצמו למעגל חרדה עוד יותר גדול. בעבורי לפחות החרדה פרצה ממש, ויש לה כל מיני היבטים פרטיים שלא בהכרח מופיעים במחזה, אבל היא פרצה כשנולד לי הילד הראשון, לצד השמחה והאושר הגדולים. האובדן, חווית האובדן, הפחד מאובדן. אני חושבת שהבנתי שהדרך האישית שלי להתמודד עם זה הייתה לעשות עוד ילד. ללכת הפוך. אין לי דרך אחרת, מלבד זה ולכתוב – הכתיבה שתמיד הייתה האי של השקט, אף על פי שבה אני מיילדת את המפלצת, אבל בעבורי לפחות שם אני יכולה להתקיים בצורה מאוד שלמה, וכל עוד זה מתאפשר וגם נותנים לזה חיים חדשים, אני מלאת תודה.

 

הביטוי של הדמות של אילנה במחזה, אֵם שאיבדה את בִּתה בתאונת דרכים, הוא מאוד קיצוני. מבחינתך, החולי שלה שמוזכר במחזה הוא חולי קונקרטי או שזו הקיצוניות של נסיבות החיים שלה?
ברגע שיש אובדן, החיים הם לא אותם חיים. אתה פשוט אדם אחר. זה משהו שצריך ללמוד לחיות איתו, ואני מרגישה שהמחזה הזה נולד מתוך זה שאני עדיין לא מסוגלת בכלל לחשוב על עולם שבו אנשים שהם יקרים וחשובים לי – לא יהיו. הקשר עם ילד הוא כל כך טוטאלי שזה מציף אותך כחרדה, כי זה מקום שלא הייתי בו לפני כן. אני גם תמהה באופן פוליטי על המקום שאנחנו הולכים אליו, כי הוא פשוט מְזַמן את האובדן בצורה שהיא בלתי-נמנעת, ואני לא מבינה איך אנשים מוכנים לזה. אני אעשה הכל לפני שאסכים לדָבָר כזה. החיים של אילנה הם מבחינתי ה-‘חיים שאחרי’, אחרי הירושימה. אילנה לקחה את זה למקום של נוירוטיות כזאת, דברנית, אבל בעלה נוח נמצא באותו מקום בשבילי. זה אדם שהמגע שלו עם החיים הופסק. גם צלי, בתור מי שגרם לזה. לכן גם תמיד מעניין אותי הנושא הזה של אנשים שמאובחנים כהלומי קרב, כאילו שיש כאלה שהם לא. האם אפשר בכלל להיות לא, אם היית בסיטואציה הזו? אדם שאיבד מישהו, ואז אומרים עליה ‘היא התחרפנה לגמרי’. האם אפשר לא להתחרפן? האם זה שממשיך ללכת לעבודה ולאכול צהריים בזמן לא ייתחרפן?
החוויה הזו של אובדן בהחלט הייתה יכולה גם להתרחש בפינלנד בשבילי, אם היה נולד לי ילד שם, אבל פה יש איזה נרטיב-על שרץ מעלינו, שהוא כל כך נוראי, מהרגע הראשון עם אברהם אבינו והעקידה. אתה מניח את הספר ההוא בצד, ויש לך פרעות, אתה מניח את זה בצד, ויש לך את השואה. מהרגע הראשון אלה סיפורי ניצולים ומצילים. כילדה, אני לא התחלתי ככה, הרגשתי מאוד מוגנת ושמבוגרים תמיד דואגים לי. זה התחיל עם רצח רבין, זה היה הפצע הראשון במובן מסויים, שתפס אותי כבר בתוך השירות הצבאי שלי ולאט לאט התחיל לסגור עלי מבחוץ. אני שואלת את עצמי – מה אני אגיד לילד שלי? מה אציע לו? סע מכאן? אני לא רוצה לנסוע מכאן. הוא כבר בן 6, עוד מעט הוא יתחיל לשאול שאלות.