נפוליון - חי או מת / מאת ניסים אלוני

4 קיסר נאפוליאון בונאפארט עשה את חייו עלי אדמות בין ה אי לאי. הוא נולד באי קורסיקה, בחמישה עשר באוגוסט, בלבד, באי סנט הלנה, 52 , ומת, כמו שאומרים, בן 1769 . אבל רוח-המת נפוליון מוסיף לרחף 1821 , בחמישה במאי המבורכת שלנו, בן קצת יותר 20 - בינינו גם עכשיו, במאה ה ממאתיים, אם כי – כדרך הרוחות – הוא קצת עמום, ובעיקר מוסווה פעם בדמות פקיד במדור טלפונים, פעם בדמות רב- טוראי בצבא, לפעמים בצורת רחוב, או כיכר, ולפעמים – אויה! – כמין עוגה, טאבאק, בוטיק. בהצגה זאת רוחו של המת מתממש. נפוליון-המת נמלט מעולם התוהו כדי לתקן את הטעות הצורבת של חייו: . והוא תולה תקוות רבות במאה 1812 - הכישלון ברוסיה ב ! נדמה לו שמאה זו נולדה בשבילו, ובני-האדם, 20 - ה שאיבדו כל הרגשת תפקיד, מחכים לו. הוא בטוח שיוכל – . אך המאה ה- 20 - סוף סוף! – לתקן את טעותו במאה ה אדישה. בקושי הוא נקלט על מסכי הטלביזיה. דחייה זו 20 אינה מרתיעה את נפוליון, המת העיקש. הוא נודד למאה בכוונה להגיע – לפני עצמו אל המסע הרוסי ולתקן 19 - ה את הטעות בעת ההתרחשות. עולם התוהו נסער. השד הזקן זועם. ההיסטוריה מאד חשובה לו, לשד הזקן. הוא לא יתיר בשום פנים – אפילו לנשמות חשובות מאד – לעשות בה , בעקבות רוחו הסוער 19 - תיקונים. לכן הוא משגר למאה ה של נפוליון, את הברון סמאדי, שד מאד נכבד בפולחן הוודו שנתמנה זה עתה למדור הנשמות החשובות מאד בעולם התוהו, ואת לילית, דמות לא פחות נכבדת אם כי קצת יותר אירופאית, הלוטשת עיניים לתפקיד מנהל המדור הנ"ל. הארון סמאדי ולילית מיירטים, איפוא – ראשית חוכמה – , ובעצתו של הגורל, 1806 , את רוחו של המת הסוער לנאפולי דמות מאד יעילה בעולם התוהו שמטעמים מובנים אינה מופיעה בהצגה, הם משתמשים בנסיבות האקטואליות בכדי לתעתע בנפוליון המת: הם מפיצים שמועה שהקיסר האמיתי מזוייף ונכנסים בפנטלונה. ל את שלושת בניו ֵ פנטלונה, ליצן מאד ידוע בעבר, ֹשיכּ , הוא הקרב שבו הגיע הקיסר 1805 - בקרב באוסטרליץ, ב נאפוליאון לשיא תהילתו, הקרב שבו זרחה לו לקיסר שמש-חורף. פנטלונה, האב השכול, נחוש החלטה שדית, בא לנאפולי עם בתו אדליידה לשכור רוצח אשר יביא לו, אישית, את נאפוליאון, הקיסר, חי או מת. רוצח זה הוא דון בריגלה. דון בריגלה – שבעיניי לילית הוא מין גיבור מודרני מין הפרברים – גם הוא אינו רחוק מאד מליצנים נודעים מאד, אך הוא בוחר שלא לזכור את מוצאו ועברו. דמות אביו הליצן וזכר אמו הזונה אינם תואמים את תשוקת התהילה הלוהטת בחשאי, בלבו. הוא רודף אחר הקיסר, אם זה אמיתי או מזוייף, נדחף בלהט אביונים לתפוש את הדמות הבלתי- נתפשת של הקיסר הגדול, מלך העולם. הוא מאמין שישלים את מלאכתו עד הסתיו. ואולם, מן הרגע בו ירדו השדים לעולם, חל מין טשטוש, קשה להבחין בין קיסר ומוקיון, בין אמיתי ומזוייף. הסתיו חולף, ואחריו עוד סתיו, ועוד סתיו, ודון בריגלה מגלה ושוחט נפוליונים שצצים כמו פיטריות, אך לא את האמיתי. השנים חולפות, ובריצה הארוכה הזאת בעקבות הקיסר המנצח, נעשה הרוצח-הרודף מטושטש מרוב פגרים, מרוב מסיכות וסרחון, עד שהוא הופך בעצמו לנפוליון מטורף. הוא מוסיף לרדוף את הקיסר גם כאשר רוח-המת-נפוליון נואש ומסגיר את עצמו לידי לילית, בתום הניצחון אשר בישר את . דון בריגלה, 1809 - טעותו, את תבוסתו, בקרב בואגראם, ב האביון מנאפולי שדעתו נטרפת ברדיפה, מוסיף לרדוף אחר .1812 - הקיסר אל הכישלון ברוסיה, ב הדמויות הפרועות הקומדיה דל ארטה, כמו שאומרים, מתה. של פנטלונה ומסקרילו, זאני וקוקודרילו, קולומבינה ופראנצ'סקינה, נתגלגלו אלינו, אולי, בגלגול משונה ביותר, בסרטי-הפעולה של הקולנוע. באורח מוזר יותר, קמלה הקומדיה הזאת דווקא כאשר החלה אירופה להתאפר בצבעי המהפכה הצרפתית ונאפוליאון בונאפארט שלה, כאשר התגבשו לאומים ומדינות החלו בצעידה ארוכה בסך. בהצגה זו ניצבים זה מול זה, הליצנים החיים, מרוסנים בידי של נפוליון, שאפילו המהפכה הצרפתית, מול רוח-המת אותה מהפכה לא מספיקה לו. 1979 נסים אלוני, מתוך תכניית ההצגה, התיאטרון הקאמרי נסים אלוני נילי רוגל