החאן - אוכלים

13 פוליטיקה היא אמנות האפשרי, אך כל פוליטיקאי חושק בבלתי אפשרי. מי הם אלה המאפשרים לראשון בין שווים את הבלתי אפשרי? כיצד הם עושים את מבוקשו בלי ללכלך את הידיים? הידיים אותן ידיים מקדמת דנא ועד היום, הלכלוך אותו לכלוך, הפוליטיקאי אותו פוליטיקאי, ואין חדש תחת השמש: בארמון המלך מקימים 'מטבחון'. מזמינים אליו את נציג התומכים בשלטון - נגיד יועץ בכיר, ואת נציג הצדק האוביקטיבי– יועץ משפטי, למשל. שניהם מינויים פוליטיים כמובן, יועצים מטעם. עצם ההזמנה היא כבוד כה גדול שהמוזמנים יחטאו בחוסר נימוס אם יסרבו לתת את שירותיהם הטובים לפטרוניהם, שלא לדבר על סיכון כסאותיהם ב'מטבחון' הנחשק אליו שאפו להגיע משחר עסקנותם. ואולי גם סיכון הוילה והוולבו. ובעצם, מדוע שלא יעזרו לממלכה בשעת צרתה? מה בסך הכל נדרש מן היועצים הנכבדים? לא לצאת למלחמה בלתי מנומקת, חלילה, לא לתת יד למהלך מדיני שיביא שלום, רחמנא ליצלן. הם מתבקשים בסך הכל למצוא ניסוח חוקי גמיש שיאפשר ל'ראש' לאכול עוגה שהוא חושק בה וגם להשאיר אותה שלמה. על ה'מטבחון' מושלת העזר-כנגד הראש, מלכה דיסקרטית ומעשית שיודעת בדיוק על אילו נימים לפרוט אצל משרתיה. היא פונה אל אהבתו העצמית של היועץ הבכיר אותה היא מכנה טובת הממלכה, ואל אהבת השררה של היועץ המשפטי שמתרצה, אם כי לאחר היסוס מה, להכשיר את השרץ כדי לא לאבד את הכסא. וכך, בשיתוף פעולה הרמוני בין המינויים הפוליטיים במטבח המלך, נעשה רצון השליטים. שם המלכה, איזבל. שם המלך, אחאב. שם הקורבן, נבות. הנושא, כרם. המלך שרוי בדיכאון ואינו ממלא את תפקידו בגלל האובססיה להשיג את כרם נבות. "ותכתוב [איזבל] בספרים לאמור קראו-צום והושיבו את נבות בראש העם והושיבו שנים אנשים בני-בליעל נגדו ויעידוהו לאמור ברכת אלוהים ומלך והוציאוהו וסקלוהו וימות." פרשת נבות היא אחד הסיפורים התנ"כיים החד-משמעיים והידועים ביותר. כל ילד מכיר את התוכחה שמטיח אליהו הנביא באחאב "הרצחת וגם ירשת?". המשפט הידוע - שהוכנס להצגה על ידי הבמאי - בולט בהעדרו אצל שבתאי שבחר להתרחק מן הקלישאות שדבקו במקור ולהאיר את הסיפור באור שונה. הסופר התנ"כי כותב כתסריטאי מיומן שיודע בדיוק איזה מסר הוא רוצה להעביר. הוא נותן את הבמה לגיבורים הפושעים - המלכה המחטיאה והמלך שחטא דבק בו בעקבות המעשה, ומצביע על מהות החטא: פגיעה בחוקי-היסוד של חלוקת הנחלות, דבר הכרוך במקרה הנוכחי ברצח, לפי סדר זה. לכן נבות הקורבן מוזכר בתנ"ך אך אינו מופיע בעצמו כדמות מוחשית. גם "בני-הבלייעל" המעידים נגד נבות הם אך כלים מופשטים בידי איזבל שמעשיה הם שמעניינים את הסופר, ואין להם אפילו הנוכחות הפונקציונלית שנותן שיקספיר לצמדי הרוצחים שלו (המוצגים תמיד כרוצח א' ורוצח ב'). הם נזכרים בהכללה בלבד כטיפוסים שליליים מן הסוג שאפשר לקנות בכסף כדי שיעשו את העבודה המלוכלכת עבור משפחת הפשע השלטת. שבתאי, בראייה מפוכחת ובהומור חריף, מתעניין דווקא בנוכחים הנפקדים הללו, נבות וצמד בני הבלייעל, והוא מציב את שלושתם בלב הדרמה האירונית. נבות הוא במקור בעל שם וכרם נחשק הגובל בארמון, את בני הבלייעל הערטילאיים שבתאי ממציא ומעצב ברוח תפיסתו את הסיפור ורצונו לשאול דווקא את השאלות שלא ענינו את הסופר התנ"כי: כיצד נעשה המעשה, מי עשה אותו ולמי הוא נעשה? איך בדיוק נראה מהלך פוליטי מן הסוג שמסתיים ברצח כפעולה מדינית מוצדקת ואפילו חיונית? "החוק והצדק . נפתולי החוק והצדק במחזה ליר הורגים יותר אנשים מכל הפושעים בעולם גם יחד," כתב המחזאי האנגלי אדוארד בונד במחזהו שלפנינו, כפי שהם יוצאים ממוחם המתרפס של היועץ שמעי והמשפטן אליקים, תופסים את מרכז הדרמה של שבתאי. אליבא דה במוקדם או במאוחר כל פוליטיקאי, יהא ציניקן מעשי או משפטן נקי, מוכר את נשמתו ואת מצפונו תמורת כסאו. ועם אוכלים הפוליטיקאים הללו - לאחר שמצאו את הניסוח הדרוש להוצאתו להורג - מעמת שבתאי את נבות והמחזה הופך באחת מסטירה עוקצנית לדרמה טרגית. שבתאי מעורר לחיים מבדחים ומזעזעים את הקלישאה "הרצחת וגם ירשת?" ומציג רגע גורלי בחיי חצר מלכות ישראל אוכלים ב ההיא, במושגים של מטבחון שלטוני ישראלי בן זמננו, על ניקיון כפיו המדומה ותיחמוניו הממשיים. כיצד הופכת תחושת השליחות למען המולדת לתאוות כח חסרת מעצורים? מהו הרגע שבו המוסרי נכנע לכדאי? אוכלים. הכל. האכילה כמשל. המטבחון של איזבל מרים יחיל-וקס מאת שיתוף פעולה בין סטודנטים בשני מוסדות אקדמיים שונים - תלמידי הקורס "זכויות אדם והחברה הישראלית" בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בהנחיית ד"ר דפנה גולן ועו"ד סמי ארשיד, ותלמידי הקורס "דימוי ומציאות" במחלקה לצילום באקדמיה בצלאל בהנחיית מיקי קרצמן וחן שפירא. הצילומים מהווים תיעוד רב עוצמה לעוול המתקשר ישירות עם האמירה הנוקבת של ההצגה "אוכלים". התערוכה התאפשרה בסיועה האדיב של הקרן לירושלים. תודה מיוחדת: פרופ' ארנון צוקרמן, פרופ' יערה בר-און, מיקי קרצמן - בצלאל, דני מימרן, אייל שר - הקרן לירושלים. בערבי ההצגה "אוכלים" תוצג בחצר החאן תערוכת הצילומים דימוי ומציאות צילומים מִשֵיח ג'ראח