החאן - אוכלים

18 מאת צור וירושלים החשוב מבין המחזות המוזכרים הוא, ללא ספק, ). פרשת-נבות עצמה אינה נידונה במחזה זה 1933( מתתיהו שוהם בפירוט. המחזאי מניח מראש שהקורא מכיר את הפרשה המקראית, ומתרכז בעיקר בהשלכותיה של הפרשה על תודעתם ומעשיהם של הגיבורים. הפרשה משמשת להם מיבחן-אופי - על האתוס הפוליטי- מוסרי ועל כושר-העמידה על ערכים ועקרונות מול פיתוי של חיי- שעה. איזבל של שוהם מגלה בפרשת-נבות את האידיאולוגיה הפוליטית שלה: פולחן הכוח והעריצות. ויתור לנבות אינו רק צעד טאקטי מסוכן, אלא גם התכחשות לאמונתה... רצח-נבות הוא גם הזדמנות לנקום באליהו - היריב האידיאולוגי שלה ונציגה המובהק של האמונה האנטי-"צורית". האידיאולוגיה שלה מורכבת משני יסודות: "דם ואהבים" - היצר האירוטי והעריצות הפוליטית. מאת אלחנן שיצר. תפישת אחאב אחד המחזות הפחות ידועים הוא מוטיב כרם-נבות בו היא אחת המקוריות ביותר. בניגוד למחזות שקדמו לו, אין מחזהו של שיצר מתיימר להשקיף על הקונפליקט צור- של אחאב ירושלים מנקודת ראות היסטורית-ואידיאית-עקרונית. שיצר הוא מחזה פוליטי מובהק, והפרשנות שהוא נותן למניעיה של איזבל בפרשת-הכרם היא פוליטית רציונאלית. איזבל רואה בנבות יריב פוליטי לאחאב, ומי שמסכן את הכתר. הוא הבחין במה שלא הבחינו מחזאים אחרים: איזבל מנסה להעמיד את אחאב על הסכנות הטמונות (מבחינת השלטון) ביחס סלחני למורדים פוטנציאליים, ובשלטון שאינו יודע להפגין סמכות. גישתה היא מקיאווליסטית במובהק: שלטון הוא מקצוע חסר סנטימנטים; אין בו מקום ל"רפיון- רוח", אלא ל"עוז ותחבולות". המטרה מקדשת כל אמצעי, לרבות שימוש ציני בחוק כדי להצדיק רצח משפטי. אחאב - דוגמת ה"אחאבים" האחרים שבמחזות הנדונים - מפגין גם הוא אותו שילוב של חולשת-אופי שלפני מעשה ומוסר-כליות שלאחר מעשה. בדומה לאחאב של הכהן מודע גם הוא לחובת המלך לעשות צדק עם נתיניו, אך אין בו העוז למנוע את הרצח. רק לאחר מעשה הוא מתפכח. שבר מחזה נוסף השייך לתחום עיוננו הוא זה של אהרון קמינקא, . קמינקא אינו מחדש הרבה. הוא מתרכז יותר בעיצוב בית אחאב דמויותיהם ומניעיהם של עדי השקר המשתפים פעולה עם איזבל במשימתה. התקופה היא תקופת בצורת ורעב. שני העדים שרויים במצוקה, ולמרות לבטי-המצפון המציקים להם מצליחה איזבל לשחד אותם. איזבל של קמינקא - דוגמת זו של הכהן ושוהם - אינה מכירה בצדק ובמשפט, לדבריה, קיים רק ערך אחד: "משמעת!". גם איזבל של קמינקא אינה זקוקה לכרם לגופו, אלא כאמצעי להפגנת-סמכות ומורא. גם כאן מתחרט אחאב לאחר מעשה. הרצח מעיק על מצפונו. רוחו של נבות רודפת אותו כסיוט, והוא מבין יותר ויותר את כובד החטא שחטא ומשמעותו. מכאן אנו פונים לתחום שונה לחלוטין: המחזאות הישראלית הצעירה. גם מחזאות זו לא פסחה על מוטיב כרם-נבות, והסיפור המקראי ממשיך להוות חומר לאינטרפרטאציות מקוריות ואקטואליות של המחזאי. המחזה הראשון בסעיף זה הוא "נבות" מאת אריה סיון ). סיון נותן למוטיב כרם-נבות פירוש אקטואלי מאוד וישראלי 1967( מאוד. המחזאי תוקף את הערך המקודש שהישראלי המצוי מייחס למילת-הקסם "ביטחון", ואת הילת-המסתורין האופפת את אנשי- הביטחון. סיון כותב במבוא: "המחזה הוא ענין טראגי וחמור מאוד, הוצאתו להורג של אזרח ישר וטהור, נבות היזרעאלי, על-ידי המנגנון הבטחוני של ממלכת ישראל... המחזה מעלה נושא שהינו אוניברסאלי במובהק. המשחק הציני שמשחקים שירותי-הביטחון בגורלותיהם של אזרחים, במצפונם ובחולשותיהם... המחזה אינו מחזה היסטורי... אך באותה מידה אסור לראות בו מחזה אליגורי המעלה כביכול מקרים קונקרטיים מן המציאות הישראלית של ימינו במסווה מקראי".