החאן - אוכלים

לנבות "יש מגרש ישן עוד מימי הסבא שלו", אבל הוא מסרב למכור אותו. שירותי-הביטחון ה"ביצועיסטים" מחליטים לחסל אותו, אולי לא בגלל המגרש, אלא בגלל סיבות פוליטיות - הקשרים של נבות עם האופוזיציה. "אלה שלא מעשנים אלכוהול ולא שותים סיגריות... ולא גרים בוילות", בקיצור, נבות הוא "מין אינטיליגנט מצפוניסט", שמורשת הערכים שלו מכשילה את המנגנון הטכנוקראטי-ביטחוני ויש לחסל אותו בכל מחיר. נבות מסוכן. הוא יכול להרשות לעצמו לפטפט, למתוח ביקורת. "נבות" של סיון חושף לא רק את הסכנות שב"ביצועיזם" נטול-הערכים, אלא גם את הסכנות שבשימוש במילת-הקסם ביטחון המטשטשת את תבונתו של האדם ה"פשוט", האזרח מן השורה - זה הנכנע מראש לסיסמאות של "ביטחון" כביטוי של פטריוטיזם- ללא-סייג. מאת יעקב אוכלים המחזה האחרון בתחום דיוננו הוא שבתאי, שהועלה בעונת תשל"ט-תש"ם על קרשי החאן הירושלמי. שבתאי - כמוהו כסיון - ממשיך את הטיפול הסאטירי בחומר המקראי, והוא משתמש באחת הטכניקות הסאטיריות הקלאסיות - תיאור "הזלילה המטורפת", שבמהלכה נחשף עולמם השלילי של הגיבורים. מבחינת האינטרפרטאציה למוטיב כרם-נבות, חוזר שבתאי - בחלקו הראשון של המחזה - על הנימוקים והטיעונים שהושמו בפי איזבל ואחאב במחזות שקדמו לשלו, ולעיתים נשמע הטקסט של שבתאי אפילו כפרפראזה גמורה על "מעשה נבות" של הכהן. גם לאיזבל של שבתאי - הכרם הוא מקרה- מבחן של הפגנת-סמכות. גילויי-רכרוכיות מחזקים, לדבריה, את האופוזיציה: "יש כאלה שאורבים בפינות לכל גילוי של חולשה"... "ואם היום מסרב נבות לתת למלך כרם עלוב... למה שמחר לא יסרבו לשלם מסים או לצאת למלחמה". בקיצור - "זה לא הכרם, זה הכתר!". גם אחאב של שבתאי ממשיך את מסורת ה"אחאבים" חלשי-האופי. הוא מכיר מלכתחילה בזכותו של נבות לסרב לו, אבל עד מהרה הוא נכנע לאיזבל, מתגלה כקאריקאטורה גמורה, ומשתכנע כביכול גם הוא ש"לא מדובר פה בכרם, אלא בעצם קיומה של הממלכה". תהליך דומה של כניעה לנימוקיה של איזבל עוברים גם שני העדים שמעי ואליקים. אולם עיקרו של המחזה - ועיקר תרומתו המקורית של שבתאי לעיצוב מוטיב כרם-נבות - הוא בסאטירה שהמחזה מעמיד כלפי ההונאה הריתורית, שעה שהגיבורים משחקים במילים גבוהות על חוק, משפט וטובת הממלכה ועושים שקר עם עצמם ועם זולתם - כדי-כך שהם עצמם מתחילים להשתכנע מכוח המילה "הגבוהה" שהשקר הוא אכן אמת, ואי-הצדק הוא צדק, תהליך המובא במחזה עד כדי אבסורד גמור, המחריף את הפואנטה הסאטירית. נבות מוכן, למעשה, לוותר על הכרם ללא בעיות אולם בכך הוא מחבל בכל המערכת ה"משפטית" שהוקמה על-מנת להאשים אותו ועל מנת לעשות את הרצח לחוקי - באופן ששוב אי-אפשר לקבל את הויתור שלו, משום שקבלת הכרם מרצון הופכת להיות... בלתי חוקית. את הביטוי לפילוסופיה אבסורדית זאת נותן אמן-הניסוחים אליקים הכהן: "נבות חייב להפר את החוק, מפני שאם אותו נבות לא יפר את החוק אז הממלכה תפר את החוק, אבל הממלכה לא יכולה להפר את החוק, מפני שהפרת החוק היא מעשה של אי- צדק, והממלכה חייבת לעשות צדק מפני שהיא הצדק...". תהליך-ההשתכנעות ה"ממלכתי-משפטי" כובש, למרבה האירוניה, גם את נבות עצמו, וזו, ללא ספק, אחת ההברקות המשכנעות במחזה, המזדהה - הזדהות טראגית-קומית - עם העלילה והאשמה: "לא יתכן שממלכה שלמה תבטל את רצונה בגלל אדם אחד... אם זה מה שדרוש לממלכה, אני מודה, קיללתי, קיללתי, קיללתי". הצגת-המחזה ע"י החאן הירושלמי העלתה אצל כמה מן המבקרים את המסקנה, לפיה מדובר בסאטירה ישראלית- אקטואלית: הזלילה הגדולה והריתוריקה המזוייפת הם מבחינת החברה והשלטון, ואילו כרם-נבות הוא מקבילה אליגורית-וודאית ל"שטחים". כמה מן המבקרים מדברים באופן כללי על המשמעות האקטואלית של המחזה. פה ושם נאמרים דברים מפורשים יותר אודות "הפקעת אדמות" או "ויתורים", ובכמה מן המקרים מזכירים את ראש-הממשלה, "גוש אמונים" וכו'. אמנם אין ספק כי במחזה הכתוב של שבתאי - ועוד יותר מזה בהצגת החאן - יש רמזים אקטואליים... אלא שזוהי פרשנות פשטנית למדי, המערבת ללא אבחנה רגישויות אסתטיות ורגישויות פוליטיות. מדיון ענייני במחזה עולה שהטיעון הסאטירי-העיקרי בו הוא הוקעת-האבסורד-והצביעות שבמעשה ההונאה- הריתורית, כלפי לשון שאינה אלא להג מיכאני-אוטומאטי של קלישאות מזוייפות. זוהי סאטירה נגד תעמולה ודימאגוגיה, כלפי המילה הגבוהה הבאה במקום המחשבה החופשית והעצמאית, נגד הסכנות שבהתמכרות ובכניעה לסיסמאות מפוברקות היטב (מתוך פחד, אינטרס, או סתם כסילות), ונגד אופורטוניזם המסוגל לתרץ כל אבסורד. כל ניסיון לתרגם את המחזה ולצמצם את משמעותו הרעיונית לכדי מסר פובליציסטי-אקטואלי-מידיי גרידא - מוטעה, לדעתי, מן היסוד. יש להוסיף כאן שמלכתחילה לא פיתח שבתאי את האלמנטים הסאטיריים באינטנסיוויות הדרושה ובהיקף המסוגל להעמיד מחזה שלם; בכך תרם לא מעט לטשטוש המשמעות הסאטירית הנכונה של המחזה. אין זה גם מן הנמנע שהפיתוי לעלות על גל של אקטואליה לוחמת שיבש בלא-יודעין את התהליך האובייקטיווי של עיצוב העולם הבדיוני של המחזה - פח שרבים הם הנופלים בו, והגדולים והטובים שבמחזאים יודעים כיצד להיחלץ ממנו. לכן יש לזכור בהקשר זה של סאטירה ואקטואליה, שכל סאטירה - אם היא באמת ראוייה לשם זה - אין לה כל ערך בתור שכזאת, אם אין היא באה לשכנע אלא את המשוכנעים מראש ממילא. של שבתאי סוגר מעגל-של- אוכלים סיכומו של דבר: מחזאות-עברית הפותח בספרות-ההשכלה ונמשך עד ימינו. דומה ששום נושא מקראי לא פותח במחזאות העברית בצורה כה מגוונת וכה אינטנסיווית כפי שפותח נושא- כרם-נבות-היזרעאלי; זאת - למרות הקושי האובייקטיווי שבטיפול בחומר מקראי שהוא עצמו כבר בבחינת "חומר ספרותי" בעל משמעות ואיכות משלו. לפרשת כרם-נבות במחזה המקראי, מתוך: בן-עמי פיינגולד, , העורך: ישראל גור 1981 - ), חורף תשמ"א 139( 86 במה 19