נפוליון - חי או מת / מאת ניסים אלוני

18 סים היקר, נ ה. נדמה לי שפעם ציינת, בתשובה ָ אוּז ָ כאן, בשפת התיאטרון, צריך היה כנראה לכתוב - פּ לשאלה, כי באחד ממחזותיך אתה אוהב במיוחד איזו פאוזה; אחת מן הפאוזות; כלומר, לא ייה הקטנה שביניהן, הדממה היורדת על השחקנים, על ִ יךָ –אלא את השה ֶ את המילים – מיל הבמה, ועל פני הקהל הנשואות אליה – מוארות באור הנופל ממנה אל האולם. כפי שאתה רואה, מצטיירת בדמיוני פאוזה פואזית – אתנחתא חצי-חשוכה-חצי-מוארת שבה, לרגע קל, אולי נח על במה ואולם כאחד הקסם הנדיר של התיאטרון. "פּאוזה - זה יפה," אני מדמה שאמרת פעם. "פּאוזה זה יפה, לא?" והרי כלל איני בטוח אם באמת אמרת זאת! אבל כן, נסים – פּאוזה זה יפה. אם כי גם אתה לא תוכל להכחיש את כוחה הנובע, לעתים מן המלים שלפניה; הרי לא כל משפט יכול לשאת, להחזיק, פּאוזה. אגב, מהו בדיוק אורכה של פּאוזה? זה לא משהו קבוע, נכון? אם למשל פתחתי מכתב זה ב"נסים היקר", ואחר-כך בהיתי בדף הריק כיומיים – אז זוהי חתיכת פּאוזה, לא? כמעט קוֹמה, הייתי אומר; אבל לא ידעתי מה לעשות. הייתי – ומי כמוך יכול לשער זאת – בצרות צרורות. אני – לך – בעיתון?! – שאלתי את עצמי מעדנות, ובפלצוּת, חזור ושאול; מכתב? גלוי? וכי איך יתייחס לכך מי שאולי מבכר בכלל פאוזות? והרי כאשר אתה כבר מגלה יחס של שביעות רצון כלפי שורה משלך, כי אז זוהי – כלל לא במקרה – שורה שנאמרת על-ידי דמות לא נראית... על-כל-פנים, כשאני מנסה ללמוד מכל הדבר על טעמך, אני מסיק שאם כבר נפרדים בצער ר, ריחוק. שמשהו ייוותר ֵ תּ ְ ס ֶ מן הפּאוזה כדי לומר משהו מפורש – אז שיהיה לפחות איזה ה עלום; והרי זו עוד סיבה לא לכתוב את המכתב הזה, כי מה יותר חשוף – ובוהק ושטוח – מנייר עיתון בצהרי היום? במיוחד כאשר כוונת המכתב אינה רק לבטא הערכה או הוקרה או התפעלות – אלא גם לאזכר לפחות רגש נוסף, שגם אדם שחבוי בחושך, יהסס אולי לקרוא אוֹת בצרורות, ָ אנחנו מוכנים לירות שנ בשמו, לומר את המלה. נראה לי שזה באמת לא פשוט: "ללכת נגד אם איני טועה, העצה שלך במקרים כאלה היא – אבל מתקשים להודות באהבה. זה באמת אולי הסיכוי היחיד; אם כבר נואלתי הטקסט"; לבטא בקרירות את הרגש החם. כאן לשבחך בפניך – כי אז לפחות כדאי לעשות זאת בקור-רוח צונן, יבש, מנומק, קצת סקפטי; כמעט עוין, בעצם. וגם אם לא יעלה בידי – הרי אפשר לפחות לנסות. בכלל, אחת הסיבות לכתיבת מכתב מעין זה, חרף כל הנימוקים המצוינים לא לעשות כן, היא ההתגברות על הקושי הכרוך בכתיבתו. כן: לנסות; דווקא; על-אפי-וחמתך; גם אם לא יצלח בידי; גם אם לא יהיה לך לרצון; גם אם בבחירת המכותב נחבאת אולי יומרה מסוימת להּ מטיל בי מורא: הרי שנים התקשיתי בעצם ִ רבה, שאפילו צ ִ מצד הכותב – לפחות יומרה לק לדבר איתך בטבעיות מרוב מרחק מלא השתהות וכבוד; הייתי תמיד נכון להאזין, כמובן, אבל מה פתאום לומר? מה כבר יכולתי לחדש לך? גם כיום, אחרי שהמתח הזה רפה מעט עם השנים, עודני מעדיף בלבי לראותך – כפי שמכנה אותך אחד מידידינו ״מייסטר״: רב אמן, שעל סניוֹריוּתוֹ, בכירותו, אין מערערים כלל. תנאי פתיחה כאלה אכן עלולים לדרדר כל מכתב לפּאוזה שאין ממנה מוצא; אבל ההתגברות על הקושי היא כאמור נימוק לעצמו; אפילו פיתוי. יתר על כן, אילו הייתי מבקר ספרות מוסמך, הייתי אולי מתפתה לומר כי כתיבתך היא בעצם ניסיון להתגבר על הקושי, או התעקשות מתמשכת לומר את הקשה מכל. דווקא אותו ורק אותו. מכתב לנסים אלוני מאת עלי מוהר כרמית מסילתי-קפלן, אריאל וולף, ניר רון, איתי שור, גיא גורביץ׳