נפוליון - חי או מת / מאת ניסים אלוני

19 מעשה בסופר יפני, שנהג כל ימי חייו לשעשע ולהצחיק בני-אדם. כשנטה למות והסובבים אותו היו עצובים מאוד, אמר להם: יום מותי יהיה יום של שמחה גדולה יותר מכל ימי חיי". איש לא ידע למה התכוון, והסופר נשא את סודו עמו עד יומו האחרון, וכשמת ונפתחה צוואתו, היה כתוב בה כי הוא מצווה לשרוף את גווייתו. כשהחלו שורפים את הגופה, נתגלה כי הלץ היפני מילא את כיסיו זיקוקי אש, וככל שנאכל גופו כך התמלאו השמיים ב"להטים צבעוניים". כרמית מסילתי-קפלן, אריאל וולף, יהויכין פרידלנדר, יעל טוקר הייתי אפילו ממשיך ואומר, כי גם סגנונך שאין דומה לו – על העושר, הברק והפיוט שבו – הוא פרי המאבק בקושי הזה; פרי הניסיון העיקש, המפרך, לומר – כאילו בפעם הראשונה אב, בן, מלכות, גלות, אהבה, מוות. ובמדויק ככל האפשר – דברים שאי-אפשר לומר: זהו הטקסט שלך; ואילו קסם הלשון – אותם זיקוקים מפורסמים שהיללוך וגם האשימוך בהם – מה-הם אם לא ההליכה ההכרחית שלך נגד הטקסט הזה? האיש שציווה לשרוף את גופתו והטמין זיקוקים בכיסיו – כי אז ההליכה נגד הטקסט הזה היא משפטיך המתפוצצים באוזניים, כאותם זיקוקים שהרהיבו עין, שעה שלמטה, בדממה, אוּכּלה כל העת, עד תום, גופתו של המת. ואצלך, למטה, בתשתית הדברים, בעוּמקם, תמיד לוחש כגחלת כאב חי, וכל מעשה האומנת שלך הוא הליכה נגד הטקסט – כלומר, צינון הגחלת הזאת, כדי שאפשר יהיה לגעת בה מלאכה בעודה בוערת, כיסוי הכאב במגע פלאים של משורר כדי שנוכל, כן, להתענג עליו. קשה אתה עושה עבורנו. אמנם יש אחרים, רבים, שאינם זקוקים לכל מעשה הלהטים הזה. הם אינם שולחים ידם אל האש, אלא מעופפים בחוֹמרה מעל לראשינו בגזיר עץ קריר למדי. כך אכן נראה לרוב התיאטרון שלנו, במחזות שעומקם אינו עולה על עוביו של נייר עיתון שעליו נכתבו. כמובן – שם הדברים ישירים, בוטים ובעיקר "רלוונטיים" יותר, כביכול; שם גם "מעבירים מסרים" אני מתקשה להיזכר אפילו במסר חשובים, בעוד שאצלך, נסים, תרשה לי לציין בצער, אחד... ואולם בהעדר מסרים – חקוקים בי מעמדים, תמונות, שורות מהצגותיך, אשר את אמנם, לו הייתי מבקר ספרות מוסמך, יופיים שובר-הלב לא אנסה כלל להסביר או לנתח. כאמור – ייתכן כי חייב הייתי לעשות זאת; אך נטשתי את החוג לספרות בטרם עת, וקצת בגללך, אתה יודע? העבודה הפרוסמינריונית שברה אותי. אמנם המצאתי לי דווקא נושא נהדר – "מיתוסים ב'נסיכה האמריקאית'", וגם תרתי אחרי מיתוסים אלה בהנאה ובנפש ר, שאותם ַ חפצה, אבל לכתוב אותם אחר-כך לא רציתי וגם איני רוצה בכך עכשיו. רק אומ מעמדים לא נשכחים מהצגותיך אינם בשבילי "רגעי תיאטרון גדולים" – הם רגעי חיי, חלק מחוויות חיי, מתמונת עולמי, כמו זיכרון ילדות, או אהבה, או זיכרון מפגש ראשון עם עיר חדשה בארץ רחוקה... ... בעידן שכבר אין כותבים בו טרגדיות אתה אולי יחיד השואף אל המרומים האלה, וכמובן, ך כנפיים; מתעקש לנשום את אוויר הפסגות החמוּר, הדליל, הטהור הזה. במחזותיך ֵ חור מהלכות עדיין, בשמות חדשים, בבואות – גרוטסקיות אולי – של הגיבורים הטרגיים הגדולים... וכל כתיבתך, וכל שתיקתך, הרי הן בעיני חתירה עיקשת לומר את הקשה מכֹּל. ח את הקושי נראה כמעט ֵ ואולי הדברים אף נעשים עם הזמן קשים יותר ויותר, והמאבק לנצ הרואי, כלומר, כמעט אבוד. במאבק הזה איני יודע איזה משקל יש, אם בכלל, לכמה מלות תודה, פליאה, עידוד. אבל ם ָ רֹא עוֹל ְ ב ִ ה, ל ָ צוּר צוּר ָ רציתי לאמרן. לוּ תוסיף – אם לסיים בלשונו של המלך הגולה – "ל נוּ." ֵ מ ָ ת עוֹל ֶ ק א ַ ח ׁ ְ ש ִ בּיר, י ְ ד ַ ר י ֶ שׁ ֲ ר, א ֵ קוֹם אח ְ ף, י ָ נוֹס עלי מוהר במוסף מיוחד של "חדשות", שערך דורון רוזנבלום, "ישראלים כותבים לזולתם") 29.5.90 - (התפרסם ב